עצמתי את העיניים מעייפות אחרי המעצר, הוא היה מסובך, הוא ידע שאנחנו באים והתכונן לכך, הודיעו לו כשאנחנו ממש ליד והוא התחיל לירות, הורדנו ראשים כדשי שלא יפגע בנווחישבנו מה לעשות, התחילו להזרק עלינו אבנים מהבתים ליד, חבר שלי נפצעף היינו ריכים לפנות אותו דחוף.
"אתם נשארים השאר הולכים" אמר המפקד שידע שהוא משאיר אותנו, 4 אנשים בלב המהומות מתמודדים לבד במעצר והפס"ד מול כ100 איש, אבל ידענו שהוא צודק, פרצנו את הדלת, תפנו את המבוקש, חזרנו למקום המפגש שנקבע מראש, אספו אותנו, אני לא זוכר הרבה, הפגיעות מהאבנים הענקיות טשטשו אותי ונראה לי שגם עבר לידי כדור שפצע אותי, הכל נהיה שחור.
אני זוכר את היום ההוא שהסתכלתי עלייך מתנשקת איתו, ואח"כ שהתסכלת לתוך עיני כאלו לא קרה כלום, אז ידעתי שאני אוהב אותך.
יותר מרומיאו ויוליה, בשבילך ארסק ראשים ואשבור לבבות, בשבילך אוותר על חלומות ובלבד שבתמורה תתני לי לעשות אותך נסיכה שלי.
כל החלומות על אותה מציאות שבה את ואני ביחד לבד, שנהנינו לחלום ביחד שנהנינו לדבר על זה בצורה כזאת שאנשים מבחוץ ששמעו את השיחה יחשבו שאנחנו רק צוחקים, אבל אנחנו ידענו שאנחנו לא, כל הרמזים הקטנים, כל המבטים החטופים...כל הנשיקות הסוערות.
ידעת שאני שלך וכך הייתי לפני שהיית שלי, וכך שיחקת בי וברגשותיי, ידעת שרק בשביל מבט אחצה את הארץ בשבילך והשתמשת בזה נגדי, הרשת לעצמך לתת לי להחזיק קשר של זוג,ואני נשחקתי.
פתאום ביום הכי קשה הרגשתי יד חמה תופסת אותי, מסובבת אותי וגוררת אותי מהקהל באמצע ההופעה, לא רציתי ללכת כי חפשתי אותך, אבל המשכתי ללכת אחרי המגע הממכר הזה, הלכתי ולא ידעתי אחרי מי ולאן, פשוט הלכתי לפני שהבנתי מה קורה, שפתייך נשקו לשלי מגע עדין שבלבל את כל המחשבות שלי.
היינו אז בחדר שלך, רק שנינו, ידענו שאין לנו הרבה זמן, רצינו הרבה אבל הספקנו מעט, פחדנו מההמשך, מהתגובה של מי ששם, היינו צריכים לחזור. היית מעלי על המיטה שלך ונישקת אותי כך שמחשבותיי עזבו אותי,לא רוצה הביתה, עזבהי אותי מהמעצרים בצבא וממהחיסולים, רק שהנשיקה הזאת תמשך לנצח.
ופתאום היא נגמר ופקחתי את עיניי לראות מה קרה ואת לא היית, וזה לא היה החדר שלך, זה אפילו לא היה ערב, זה היה בוקר, השעון המעורר צלצל, עוד לילה עצוב של זכרונות, כמיהות ואהבות.
אין זמן, צריך לקום, עוד יום בצבא, עוד שמירות ועוד מעצר.
כינוי:
Danoliel
בבלוג זה
בכל הבלוגים
