orphan child

עצמתי את העיניים מעייפות אחרי המעצר, הוא היה מסובך, הוא ידע שאנחנו באים והתכונן לכך, הודיעו לו כשאנחנו ממש ליד והוא התחיל לירות, הורדנו ראשים כדשי שלא יפגע בנווחישבנו מה לעשות, התחילו להזרק עלינו אבנים מהבתים ליד, חבר שלי נפצעף היינו ריכים לפנות אותו דחוף.

"אתם נשארים השאר הולכים" אמר המפקד שידע שהוא משאיר אותנו, 4 אנשים בלב המהומות מתמודדים לבד במעצר והפס"ד מול כ100 איש, אבל ידענו שהוא צודק, פרצנו את הדלת, תפנו את המבוקש, חזרנו למקום המפגש שנקבע מראש, אספו אותנו, אני לא זוכר הרבה, הפגיעות מהאבנים הענקיות טשטשו אותי ונראה לי שגם עבר לידי כדור שפצע אותי, הכל נהיה שחור.

אני זוכר את היום ההוא שהסתכלתי עלייך מתנשקת איתו, ואח"כ שהתסכלת לתוך עיני כאלו לא קרה כלום, אז ידעתי שאני אוהב אותך.

יותר מרומיאו ויוליה, בשבילך ארסק ראשים ואשבור לבבות, בשבילך אוותר על חלומות ובלבד שבתמורה תתני לי לעשות אותך נסיכה שלי.

כל החלומות על אותה מציאות שבה את ואני ביחד לבד, שנהנינו לחלום ביחד שנהנינו לדבר על זה בצורה כזאת שאנשים מבחוץ ששמעו את השיחה יחשבו שאנחנו רק צוחקים, אבל אנחנו ידענו שאנחנו לא, כל הרמזים הקטנים, כל המבטים החטופים...כל הנשיקות הסוערות.

ידעת שאני שלך וכך הייתי לפני שהיית שלי, וכך שיחקת בי וברגשותיי, ידעת שרק בשביל מבט אחצה את הארץ בשבילך והשתמשת בזה נגדי, הרשת לעצמך לתת לי להחזיק קשר של זוג,ואני נשחקתי.

פתאום ביום הכי קשה הרגשתי יד חמה תופסת אותי, מסובבת אותי וגוררת אותי מהקהל באמצע ההופעה, לא רציתי ללכת כי חפשתי אותך, אבל המשכתי ללכת אחרי המגע הממכר הזה, הלכתי ולא ידעתי אחרי מי ולאן, פשוט הלכתי לפני שהבנתי מה קורה, שפתייך נשקו לשלי מגע עדין שבלבל את כל המחשבות שלי.

היינו אז בחדר שלך, רק שנינו, ידענו שאין לנו הרבה זמן, רצינו הרבה אבל הספקנו מעט, פחדנו מההמשך, מהתגובה של מי ששם, היינו צריכים לחזור. היית מעלי על המיטה שלך ונישקת אותי כך שמחשבותיי עזבו אותי,לא רוצה הביתה, עזבהי אותי מהמעצרים בצבא וממהחיסולים, רק שהנשיקה הזאת תמשך לנצח.

ופתאום היא נגמר ופקחתי את עיניי לראות מה קרה ואת לא היית, וזה לא היה החדר שלך, זה אפילו לא היה ערב, זה היה בוקר, השעון המעורר צלצל, עוד לילה עצוב של זכרונות, כמיהות ואהבות.

אין זמן, צריך לקום, עוד יום בצבא, עוד שמירות ועוד מעצר.

מבין כל הדברים שהיו שם, רציתי אותך, רק אותך, בובת חרסינה שלי.

החלון היה מלא בעוד הרבה כמוך, יקרים יותר, זולים יותר, גבוהים, נמוכים,שמנים, רזים, מוזרים ומושלמים.

אבל אני רציתי אותך, בגלל שאת מושלמת,בשבילי.

ורציתי לקנות אותך אבל היית יקרה לי, מכרתי את הכל את כל רכושי, את ביתי, את בגדי, את חברי. אבל עדיין היית יקרה לי.

ידעתי שמעכשיו אני שלך, בובת חרסינה שלי.

היו ימים שהייתי עובר ליד החנות רק כדי להסתכל עלייך לראות אותך שוב,להזכר למה אין לי כלום, וידעתי שאני חייב להמשיך הלאה, הלמשיך הלאה ולעשות הכל בשביל שתהיה שלי.

ויום אחד, שהיה לי מספיק בשבילך, הייתי כה רעב, וכה צמא מהימים בלי השינה, אוכל ומים. שהיייתי חייב לומר לך לחכות רק שניה אחת, רק שניה קטנה כדי שאוכל לשרוד, "אני אשיג את מה שצריך אני מבטיח" אמרתי לך בראשי, וקניתי בקבוק מים, וכשבאתי אלייך לראות אותך בחלון הראווה, ראיתי שאת לא שם.

מישהו כבר קנה אותך.

בובת חרסינה שאני שלה, למה הלכת? למה לא חיכית שאסביר לך? נסיכת חרסינה שאני שלה....

"שלום לידידות" חשבתי לעצמי, האם זה הסוף? זה הסוף של כל מה שלא היה?

האם האהבה באמת דהתה כמו מילים שכתובות על חלון המכונית בזמן גשם?

אני אכן חלול וריק מתוכן ואת היחידה שיכולה לראות את זה,בובת חרסינה שלי.

אולי את לא הבובת חרסינה, אלא אני,בובת רסינה שבורה ריקה מתוכן שכל יום עובר עליה מישהו והופך את השבר לאבקה הנדפת ברוח, אבקה שע]ה על אוכל של מישהו שאוכל ואז נחנק ויורק אותה החוצה.

אולי אני חלול וריק מתוכן, אולי אני לא יודע מה זאת אהבה, נסיכה שלי, אולי לא נשאר לי כבוד ויושר ובכלל לא נשאר לי את עצמי.

אבל יש לי דבר אחד שלך אין, כנות.

(לנסיכת החרסינה שאני שלה - http://www.youtube.com/watch?v=cRqbH8GBlGc)

אחרי הרבה יותר מיד זמן שלא עדכנתי (בעיות אינטרנט והיותי בצבא) אני סוף סוף מוצא זמן לכתוב.

אבק כוכבים, איזו הרגשה שקרנית, להרגיש כמו כוכב אבל להיות אבק, להיות פוטנציאל, להיות חצי.

לדעת שיש לך יכולת להגיע לאחת היחידות הטובות בצה"ל, ששמך רשום שם, אבל רופא טיפש אחד לא מרשה.

שברון לב, שוב אותו שברון לב, פעם שלישית. פעם ראשונה אספתי את החתיכות ובפעם השניה הרסיסים היו כה קטנים ששום דבק לא ידביק אותם, ובקרגע שאתה מרגיש שהנה הלב שלך מתחיל לקבל צורה מהרסיסים שנאספו, בום! זה מגיע שוב, אותו שברון, ריסוק, עינוי, כאב.

שעל הכאב הזה אתה לא תצליח להתגבר, כי אתה יודע שאנשים מקבלים הזדמנות שניה ולפעמים שלישית אבל אף פעם לא רביעית.

כי אתה מתחיל לחשוב שאתה כנראה מתעקש להגשים חלום שלא שלך, שלא נועד לך, שלא צריך שאתה תגשים אותו.

האם לוותר על החלום ולסבול משברוני לב שוב ושוב? האם לנסות למצוא את ידעודי ומטרתי וחלומי שאויל הם כן שלי, ואם כך אני אפספס את חלומי העכשווי ואולי הוא האמיתי.

הקרשים מעולם לא היו קשים וקרים כבטון כמו עכשיו ובגלל זה השבר קשה עוד יותר.

אולי זה הייעוד שלי, להמשיך להיות אבק שמואר ע"י הכוכבים הנופלים? שגם אחרי שהם נופלים הם לפחות פעם היו כוכבים.