orphan child

מאז שהייתי קטן קראתי את הספר הזה שמסופר על ההוא שמאוהב בהיא וכל המערכת יחסים שלהם, סיפור שפרוש על 18 ספרים, 9 מהצד שלו ו9 מהצד שלה, סיפור אהבה קלאסי אפשר לומר אבל מתייחס לדברים קצת שונה.

וחשבתי על אותה אחת שהוא מאוהב בה, איזה כיף להיות מאוהב לא? הכל רע אבל הכל טוב או כמו שהיא אומרת "הכל דבש" כלומר הכל מתוק אבל עוד קצת זה יפסיק להיות מתוק ויתחיל להיות מגעיל כיאין מה לעשות דבש ממצא עצמו דיי מהר.

או לפחות ככה אני רואה את זה.

היא יפיפיה, שיער שחור קלוע ב2 צמות שאני כלכך אוהב, חולצה לבנה אדוקה ומכנסי ג'ינס שיושבים בדיוק, כלכך פשוטה וכלכך יפה הייתה שזה לא נתפס.

היא מדהימה, עם הגובה הבדיוק נכון שלה והשיער השטני עם הסוג סרט הדק-דק הזה בשיער שמשווה לה מראה מיוחד,מחבר אותה לטבע ועם זאת משאיר אותה מולי מציאותית ואמיתית.

היא ראויה להערצה, ההיא המטולטלת שחיה חים שככל שהם רגילים יותר ככה הם מלאי הרפתקאות וסיבוכים, בדיוק במידה הנכונה.

היא לא מהעולם הזה,ההיא הבנאלית הבלונדינית עם העיניים כחולות שמתחננות לקצת חברה,ומוכנות לתת הכל, לפעמים יותר מידי בשביל זה.

איזה כיף זה להיות מאוהב, באחת או בכמה,בכל העולם ואולי קצת בעצמך, זה בטח כיף...

מעניין אותי מה ההרגשה...

החיים זורמים בצורה נכונה, טוב עם החברים,טוב במשפחה, טוב בצבא ובקורס מ"כים, אבל משהו פשוט מרגיש לא נכון, כאלו בא לך רק לבכות כל הזמן ולשחרר, אבל אתה לא יודע מה או למה, לשחרר את מי או את מה.

מכירים את זה שפתאום אתם מסתכלים על משהו ויש לו סדק ואתם לא מבינים מאיפה ומנסים להזכר ועדיין לא מצליח? זאת ההרגשה, רק שהסדק הזה הוא שבר.

עצמתי את העיניים מעייפות אחרי המעצר, הוא היה מסובך, הוא ידע שאנחנו באים והתכונן לכך, הודיעו לו כשאנחנו ממש ליד והוא התחיל לירות, הורדנו ראשים כדשי שלא יפגע בנווחישבנו מה לעשות, התחילו להזרק עלינו אבנים מהבתים ליד, חבר שלי נפצעף היינו ריכים לפנות אותו דחוף.

"אתם נשארים השאר הולכים" אמר המפקד שידע שהוא משאיר אותנו, 4 אנשים בלב המהומות מתמודדים לבד במעצר והפס"ד מול כ100 איש, אבל ידענו שהוא צודק, פרצנו את הדלת, תפנו את המבוקש, חזרנו למקום המפגש שנקבע מראש, אספו אותנו, אני לא זוכר הרבה, הפגיעות מהאבנים הענקיות טשטשו אותי ונראה לי שגם עבר לידי כדור שפצע אותי, הכל נהיה שחור.

אני זוכר את היום ההוא שהסתכלתי עלייך מתנשקת איתו, ואח"כ שהתסכלת לתוך עיני כאלו לא קרה כלום, אז ידעתי שאני אוהב אותך.

יותר מרומיאו ויוליה, בשבילך ארסק ראשים ואשבור לבבות, בשבילך אוותר על חלומות ובלבד שבתמורה תתני לי לעשות אותך נסיכה שלי.

כל החלומות על אותה מציאות שבה את ואני ביחד לבד, שנהנינו לחלום ביחד שנהנינו לדבר על זה בצורה כזאת שאנשים מבחוץ ששמעו את השיחה יחשבו שאנחנו רק צוחקים, אבל אנחנו ידענו שאנחנו לא, כל הרמזים הקטנים, כל המבטים החטופים...כל הנשיקות הסוערות.

ידעת שאני שלך וכך הייתי לפני שהיית שלי, וכך שיחקת בי וברגשותיי, ידעת שרק בשביל מבט אחצה את הארץ בשבילך והשתמשת בזה נגדי, הרשת לעצמך לתת לי להחזיק קשר של זוג,ואני נשחקתי.

פתאום ביום הכי קשה הרגשתי יד חמה תופסת אותי, מסובבת אותי וגוררת אותי מהקהל באמצע ההופעה, לא רציתי ללכת כי חפשתי אותך, אבל המשכתי ללכת אחרי המגע הממכר הזה, הלכתי ולא ידעתי אחרי מי ולאן, פשוט הלכתי לפני שהבנתי מה קורה, שפתייך נשקו לשלי מגע עדין שבלבל את כל המחשבות שלי.

היינו אז בחדר שלך, רק שנינו, ידענו שאין לנו הרבה זמן, רצינו הרבה אבל הספקנו מעט, פחדנו מההמשך, מהתגובה של מי ששם, היינו צריכים לחזור. היית מעלי על המיטה שלך ונישקת אותי כך שמחשבותיי עזבו אותי,לא רוצה הביתה, עזבהי אותי מהמעצרים בצבא וממהחיסולים, רק שהנשיקה הזאת תמשך לנצח.

ופתאום היא נגמר ופקחתי את עיניי לראות מה קרה ואת לא היית, וזה לא היה החדר שלך, זה אפילו לא היה ערב, זה היה בוקר, השעון המעורר צלצל, עוד לילה עצוב של זכרונות, כמיהות ואהבות.

אין זמן, צריך לקום, עוד יום בצבא, עוד שמירות ועוד מעצר.

כשהקסדות לראשנו והווסטים עלינו, כשגשם חזק ניתך על האוהל המאיים לעוף ממקומו מהרוח החזקה.

כאשר האוהל התפרק מכובד המים, הברד והרוח, ואיתו רוח המלחמה וההשרדות שלנו נקרעה מפאת חוסר האוכל והשינה ידענו שבקרוב נצטרך לקום,ניסינו לישון.

לאחר זמן שלא ידענו אותו בגלל ששעונים זה דבר אסור, העירו אותנו יריות באוויר, הפקדוה נשמעה חדה וקצרה, וגברה במשמעותה על כל תנאי מזג האוויר.

"קפלו אתהמחנה תיקים עליכם עוברים מקום", תוך 5 דקות רטובים מזיעה ומגשם תיקים של 20 קילו היו עלינו ואנחנו טיפסנו הר בשיפוע שלא יבייש את מתפסי הר צבי וקלת נמרוד, למקום אחד, פחות חשוף, שנוכל להתגונן מהתקפות, הגענו לשם והקמנו אוהלים, ניסינו ללכת לישון...

בבוקר למחרת הודיעו לנו "אין אוכל, בשביל עוד צריך להתגנב ולהשיג אותו", ששת פרוסות הלחם היומיות שלנו היו יקרות לנו מכל, אמצנואת שארית כוחותינו כדי להתגנב ולהשיג אותם. הצלחנו בשימה, עכשיו צריך להשיג מים, מים לשתיה...

זחלנו לאיתנו כדי להגיע למים כל אבן הורגשה היטב בכל חלק מגופנו אבל שממחנו לכאב, כי כל עוד אנחנו מרגישים משהו אנחנו מרגישים טוב.

יריות הפתיעו אותנו, עצרנו במקום כדי שלא יגלו אתנו, שלא ירו עלינו, לקחנו את המים וברחנו משם...

חלק נפצעו, לקחנו אותם על גבינו והמשכנו במסע, בין אם זה בזחילות ובין אם זה בהתגנבות.

הקור היה קשה, והגשם לא הפסיק, הוא איים להציף אותנו וההלכה הפכה להיות קשה, רצינו רק לחזור, לא משנהלאן, לבסיס, לבין, רק לחזור ולברוח מחוסר היכולת שנו לזוז, לאכול, לשתות.

וזה היה רק יום אחד מתוך שבוע.

ואז זה הגיע, היינו במצב המושלם, קמתי וצעקתי "אויב מלפנים קדימה להסתער!" אני והחוליה שליקמנו וירינו תפנו והשתלטנו על ההר, וזה לקח רק חצי שעה, קיבלנו משימה חדשה והלכנו לכיוונה כל הדרך פסוקי בראשית התנגנו לי בראש:
"הנני מביא את המבול מים על הארץ, לשחט כל בשר אשר בוא רוח חים מתחת השמים, כל אשר בארץ יגווע ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה..... ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה, וארובות השמים נפתחו... שופך דם האדם והאדם דמו ישפך"

המשפט האחרון התנגן לי שוב ושוב בראש ותהיתי דמו של מי יישפך, מי יקבל את הכדור הראשון ויותר חשוב מזה, מי יקבל את האחרון?

מי יחזור ברגליים כושלות ורועדות ומי יחזור בארון.

הגענו אל היעד הראשון, היעד בוא אמרו לנו: "מעכשיו אתם כפיר, מעכשיו אתם חרוב." מילים שבאו עם דבר ממשי, עם תג היחידה ועם כיסוי הדיסקית, לפתע השמיים התבהרו, הגענו ליעד הראשון, המשכנו לזחול עם ידינו כי רגלינו לא יכלו לעוד, הלאה אל היעד הבא