orphan child

כשהקסדות לראשנו והווסטים עלינו, כשגשם חזק ניתך על האוהל המאיים לעוף ממקומו מהרוח החזקה.

כאשר האוהל התפרק מכובד המים, הברד והרוח, ואיתו רוח המלחמה וההשרדות שלנו נקרעה מפאת חוסר האוכל והשינה ידענו שבקרוב נצטרך לקום,ניסינו לישון.

לאחר זמן שלא ידענו אותו בגלל ששעונים זה דבר אסור, העירו אותנו יריות באוויר, הפקדוה נשמעה חדה וקצרה, וגברה במשמעותה על כל תנאי מזג האוויר.

"קפלו אתהמחנה תיקים עליכם עוברים מקום", תוך 5 דקות רטובים מזיעה ומגשם תיקים של 20 קילו היו עלינו ואנחנו טיפסנו הר בשיפוע שלא יבייש את מתפסי הר צבי וקלת נמרוד, למקום אחד, פחות חשוף, שנוכל להתגונן מהתקפות, הגענו לשם והקמנו אוהלים, ניסינו ללכת לישון...

בבוקר למחרת הודיעו לנו "אין אוכל, בשביל עוד צריך להתגנב ולהשיג אותו", ששת פרוסות הלחם היומיות שלנו היו יקרות לנו מכל, אמצנואת שארית כוחותינו כדי להתגנב ולהשיג אותם. הצלחנו בשימה, עכשיו צריך להשיג מים, מים לשתיה...

זחלנו לאיתנו כדי להגיע למים כל אבן הורגשה היטב בכל חלק מגופנו אבל שממחנו לכאב, כי כל עוד אנחנו מרגישים משהו אנחנו מרגישים טוב.

יריות הפתיעו אותנו, עצרנו במקום כדי שלא יגלו אתנו, שלא ירו עלינו, לקחנו את המים וברחנו משם...

חלק נפצעו, לקחנו אותם על גבינו והמשכנו במסע, בין אם זה בזחילות ובין אם זה בהתגנבות.

הקור היה קשה, והגשם לא הפסיק, הוא איים להציף אותנו וההלכה הפכה להיות קשה, רצינו רק לחזור, לא משנהלאן, לבסיס, לבין, רק לחזור ולברוח מחוסר היכולת שנו לזוז, לאכול, לשתות.

וזה היה רק יום אחד מתוך שבוע.

ואז זה הגיע, היינו במצב המושלם, קמתי וצעקתי "אויב מלפנים קדימה להסתער!" אני והחוליה שליקמנו וירינו תפנו והשתלטנו על ההר, וזה לקח רק חצי שעה, קיבלנו משימה חדשה והלכנו לכיוונה כל הדרך פסוקי בראשית התנגנו לי בראש:
"הנני מביא את המבול מים על הארץ, לשחט כל בשר אשר בוא רוח חים מתחת השמים, כל אשר בארץ יגווע ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה..... ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה, וארובות השמים נפתחו... שופך דם האדם והאדם דמו ישפך"

המשפט האחרון התנגן לי שוב ושוב בראש ותהיתי דמו של מי יישפך, מי יקבל את הכדור הראשון ויותר חשוב מזה, מי יקבל את האחרון?

מי יחזור ברגליים כושלות ורועדות ומי יחזור בארון.

הגענו אל היעד הראשון, היעד בוא אמרו לנו: "מעכשיו אתם כפיר, מעכשיו אתם חרוב." מילים שבאו עם דבר ממשי, עם תג היחידה ועם כיסוי הדיסקית, לפתע השמיים התבהרו, הגענו ליעד הראשון, המשכנו לזחול עם ידינו כי רגלינו לא יכלו לעוד, הלאה אל היעד הבא

מבין כל הדברים שהיו שם, רציתי אותך, רק אותך, בובת חרסינה שלי.

החלון היה מלא בעוד הרבה כמוך, יקרים יותר, זולים יותר, גבוהים, נמוכים,שמנים, רזים, מוזרים ומושלמים.

אבל אני רציתי אותך, בגלל שאת מושלמת,בשבילי.

ורציתי לקנות אותך אבל היית יקרה לי, מכרתי את הכל את כל רכושי, את ביתי, את בגדי, את חברי. אבל עדיין היית יקרה לי.

ידעתי שמעכשיו אני שלך, בובת חרסינה שלי.

היו ימים שהייתי עובר ליד החנות רק כדי להסתכל עלייך לראות אותך שוב,להזכר למה אין לי כלום, וידעתי שאני חייב להמשיך הלאה, הלמשיך הלאה ולעשות הכל בשביל שתהיה שלי.

ויום אחד, שהיה לי מספיק בשבילך, הייתי כה רעב, וכה צמא מהימים בלי השינה, אוכל ומים. שהיייתי חייב לומר לך לחכות רק שניה אחת, רק שניה קטנה כדי שאוכל לשרוד, "אני אשיג את מה שצריך אני מבטיח" אמרתי לך בראשי, וקניתי בקבוק מים, וכשבאתי אלייך לראות אותך בחלון הראווה, ראיתי שאת לא שם.

מישהו כבר קנה אותך.

בובת חרסינה שאני שלה, למה הלכת? למה לא חיכית שאסביר לך? נסיכת חרסינה שאני שלה....

"שלום לידידות" חשבתי לעצמי, האם זה הסוף? זה הסוף של כל מה שלא היה?

האם האהבה באמת דהתה כמו מילים שכתובות על חלון המכונית בזמן גשם?

אני אכן חלול וריק מתוכן ואת היחידה שיכולה לראות את זה,בובת חרסינה שלי.

אולי את לא הבובת חרסינה, אלא אני,בובת רסינה שבורה ריקה מתוכן שכל יום עובר עליה מישהו והופך את השבר לאבקה הנדפת ברוח, אבקה שע]ה על אוכל של מישהו שאוכל ואז נחנק ויורק אותה החוצה.

אולי אני חלול וריק מתוכן, אולי אני לא יודע מה זאת אהבה, נסיכה שלי, אולי לא נשאר לי כבוד ויושר ובכלל לא נשאר לי את עצמי.

אבל יש לי דבר אחד שלך אין, כנות.

(לנסיכת החרסינה שאני שלה - http://www.youtube.com/watch?v=cRqbH8GBlGc)

אחרי הרבה יותר מיד זמן שלא עדכנתי (בעיות אינטרנט והיותי בצבא) אני סוף סוף מוצא זמן לכתוב.

אבק כוכבים, איזו הרגשה שקרנית, להרגיש כמו כוכב אבל להיות אבק, להיות פוטנציאל, להיות חצי.

לדעת שיש לך יכולת להגיע לאחת היחידות הטובות בצה"ל, ששמך רשום שם, אבל רופא טיפש אחד לא מרשה.

שברון לב, שוב אותו שברון לב, פעם שלישית. פעם ראשונה אספתי את החתיכות ובפעם השניה הרסיסים היו כה קטנים ששום דבק לא ידביק אותם, ובקרגע שאתה מרגיש שהנה הלב שלך מתחיל לקבל צורה מהרסיסים שנאספו, בום! זה מגיע שוב, אותו שברון, ריסוק, עינוי, כאב.

שעל הכאב הזה אתה לא תצליח להתגבר, כי אתה יודע שאנשים מקבלים הזדמנות שניה ולפעמים שלישית אבל אף פעם לא רביעית.

כי אתה מתחיל לחשוב שאתה כנראה מתעקש להגשים חלום שלא שלך, שלא נועד לך, שלא צריך שאתה תגשים אותו.

האם לוותר על החלום ולסבול משברוני לב שוב ושוב? האם לנסות למצוא את ידעודי ומטרתי וחלומי שאויל הם כן שלי, ואם כך אני אפספס את חלומי העכשווי ואולי הוא האמיתי.

הקרשים מעולם לא היו קשים וקרים כבטון כמו עכשיו ובגלל זה השבר קשה עוד יותר.

אולי זה הייעוד שלי, להמשיך להיות אבק שמואר ע"י הכוכבים הנופלים? שגם אחרי שהם נופלים הם לפחות פעם היו כוכבים.