חודשים שאני מנסה לחזור לכתוב פה ולא מצליחה פיזית להתחבר לאתר.
בדיוק השתחררתי מאישפוז של שלושה ימים. אם נתחיל מהסוף אז הכל בסדר.
הכל היה ממש בסדר גם כשהרופא במיון בדק אותי. הוא פשוט מאד נבהל מעוצמת הכאבים שהיו לי.
הוא פחד שהוא מפספס משהו מסוכן והעדיף להשאיר אותי להשגחה ושזה לא ידרדר.
עכשיו אני מבינה שאולי זה הזמן לומר תודה לגוף שלי.
פלא הבריאה שהוא אבא שלי הגיע לארץ. בפעם האחרונה שהוא היה פה, העפתי אותו לעזאזל.
חודשיים אחר כך הוא התקשר שגילו לו סרטן במעי הגס. טסתי ליבשת אחרת בשביל הניתוח שלו.
זה לא היה ניתוח. בסך הכל קולונוסקופיה, מישהו בכלל מופתע שהאבא הפסיכופת שלי המציא סרטן כדי שאחזור לקשר איתו?
ואז דיברנו קצת אחר כך, במאולץ, וסבתא העבירה לי את כל תוכנית החיסכון שלו. כדי שאקנה דירה.
וזהו
הוכחת מה שתמיד אמרת
כל הנשים זונות
הנה קנית גם אותי
סבתא הרגישה לא טוב ואני התקשרתי לכל המשפחה בחו"ל ואמרתי להם שיגיעו
הגעת
איזו טעות
חודש שלם של סיוטים בלילה, לא רק שלי אגב, גם סבתא רעדה מפחד ממה יקרה כשתגיע
וסבתא חוזרת ואומרת
אל תריבי איתו, אם הוא אומר לך משהו תתעלמי, אולי הוא יתן לך עוד כסף לדירה
ואני בראש שלי מנסה לתוות גבולות גזרה
לא לנסוע איתו ברכב
לא להיות איתו כשהוא שותה אלכוהול או מעשן סמים
לא להיות איתו כשהוא הולך לחברים שלו
להנהן ולהגיד "וואו באמת? לישראל יש פצצה אלקטרומגנטית?" (במקום "אתה בכלל יודע מה זה אלקטרומגנטי?")
רק לשרוד את השבוע הזה וזהו
אולי באמת אקבל עוד קצת כסף לדירה, מקבלים תלוש על הביקור הזה בסוף החודש?
היה מדהים לראות בליל הסדר איך כל האנשים שכל כך אוהבים לחגוג יחד את החג בחרו להיות במקום אחר רק כי אתה היית שם
איך ישבת לבד במרפסת כמו מוקצה ואף אחד אפילו לא בצחוק לא שאל מה שלומך
בא לי לשאול אם ברגעים כאלו אתה מקשר בין סיבה לתוצאה אבל אני יודעת שלא, ואם הבלוג הזה הוא עדות חיה לפלא הבריאה שאתה, אז למה שלא נתעד לפרטי פרטים למה כל אחד מיושבי ליל הסדר בחר השנה לחגוג בקצה השני של המדינה ולא איתך?
נתחיל בבן הדוד ששבר לך את הצלע בטעות תוך כדי משחק ואז התעמרת בו עד סוף הטיול שלנו. אותו בן הדוד שנסע איתנו פעם לטיול באוטו, הוא שפך בטעות את הקפה שלך, חשבת שזו אני ובמשך שלוש שעות של נסיעה צרחת והשתוללת עליי באוטו, זיגזגת בין מכוניות והראת לכולנו עד כמה המוות ככה קרוב וחסר לנו שיקרה משהו, נסיעה שלמה ששלושתנו ישבנו באוטו דוממים ובוכים כשאתה צרחת. רק כשחנית הצלחתי להוציא את המילים "אבל זו לא אני" ואז התעללת בו במשך כל הטיול שבגללו עשית לי מה שעשית. פלא שהוא לא רוצה לשבת לידך בשולחן החג?
זה מדהים לראות את שפת הגוף הקפוצה של אנשים לידך. את ליקוק השפתיים המהיר, הנשימות הקצרות, ההימנעות מקשר עין ומשיחה.
וכל השבועיים לפני שהגעת, אני יודעת שאהפוך לפוסט טראומה ברגע שתנחת
אז אני מנתקת מגע ואומרת לכולם שלא אוכל להיפגש כי אני עושה בייביסיטר על אבא שלי
יש מפגשים ויש סיוטים בלילה
ובתכלס אחרי מפגש אחד בו ישבת והתקשרת לכל החברים שלך לבדוק מי פנוי
הבנתי שאני אף פעם לא הייתי הסיפור פה
אלה תמיד היו החברים שהיו חשובים לך יותר
איך לבן אדם כמוך יש חברים בכלל?
זה בגלל היכולות המופלאות שלך להתארגן ראשון על סמים?
כבר שבוע מאז שנחתת ובלב שלי יש חור בגודל של פלנטה
אני כל הזמן רוצה הביתה ואני בכלל בבית שלי
כל הזמן עצבנית ולחוצה
מסתובבת סביב הזנב של עצמי ולא מוצאת מנוח
רק באישפוז
כשהיה לי פתק מרופא שמשם אני לא הולכת עד שיוכח אחרת
הבנתי הרבה דברים
כמו למשל שאני טסתי ליבשת אחרת כי עשית פאקינג קולונוסקופיה
אבל אתה לא הנעת את האוטו שלי שנתתי לך בטוב ליבי מבת ים לתל השומר
אה?
אז מי על הזין של מי פה בדיוק?
למה שנמשיך להעמיד פנים שאנחנו אבא ובת
כשבבירור אתה אדם מתעלל ומתעמר בסביבה שלו
ופרט לדימיון פיזי
אין בינינו דבר וחצי דבר?
בשביל סבתא? לא ברור למה היא לוקחת חלק במשחק העלוב הזה
כבר שבוע שתפוסות לי הכתפיים מהכיווץ של להיות לידך
בחיים לא שמחתי ככה לנסוע לעבוד מהמשרד כמו השבוע
העבודה משחררת
אני לא מרגישה משוחררת אחרי שכתבתי את הפוסט הזה
אני בכלל רוצה לצרוח
אבל על מי?
רק עוד יומיים של לנשוך שפתיים
והוא עולה למטוס וחוזר לחור שהוא צץ ממנו
ואני אכחיש את קיומו עד לסבב הבא
אתה מפחד ממני כמו שאני מפחדת ממך?
אני מקווה שכן
אני חושבת שלעולם לא נוכל לשהות באותו המקום בלי לפחד
תראה אותך
עם הוריד הזה במצח וכלי הדם מסביב לאישונים שלך
זה עניין של זמן עד שתתפוצץ
הרופא במיון שאל אם נגרמה לי חבלה כלשהי ואמרתי שלא
התשובה האמיתית היא שלא הייתה צריכה להיגרם שום חבלה
אחרי שנים על גבי שנים של פחד
ואז תבוא ותגיד לי שזה בכלל לא אתה שמיררת לי את החיים
אולי אתה לא היית שחקן ראשי שם בפוסט טראומה שלי, אבל אולי בסוף כן
מה שבטוח, תמיד היית שם כדי לשמוח לאיד
הייתי מספרת לך שאני חיה בגיהינום ואתה היית ממלמל איך אתה לא מבין איך אמא שלי התגרשה ממך בשביל החיים האלה
חתיכת אפס שמרוכז בעצמו
שנים אמרתי שאני לא רוצה ילדים כדי לא להמשיך את המטען הגנטי הדפוק של ההורים שלי
אני עוד מפחדת
פוסט טראומה לא הולכת לשום מקום
גם שנתיים וחצי אחרי שהיא מתפרצת
בשבועיים האחרונים אני לחלוטין פוסט טראומה
מעניין כמה זמן יקח אחרי שהוא ילך שאחזור להיות עצמי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
