אנחנו בסך הכל עוד מספר. זו המסקנה העיקרית שהגעתי אליה מהיום הראשון בתיכון.
מספר יחידות הלימוד במקצוע כלשהו, ממוצע שנתי, ממוצע במקצוע מסויים, ציון במבחן, ציון בהתנהגות, ממוצע חיסורים, ציון ביחס למקצוע, ציון בסדר וניקיון, ציון ביחסים שבין אדם לחברו, מספרים בכל מקום!
המורה של 5 יחידות מתמטיקה מסתובב בגאון בבית הספר, מתהלך לו כמו טווס במסדרונות ונכנס לכיתה כמו מלך שמצפה שיריעו לו על מעמדו. הרי, השנה הוא קיבל את הטובים! השנה לא יהיו לו בעיות משמעת! וכשילדים טועים דופקים בדלת, במבט די מבולבל הם שואלים "איפה יוליה של שלוש יחידות?" והמורה מגלגל עיניים ואומר "אני נראה לך כמו יוליה?" ובעצבנות הוא טורק את הדלת זה גורם לי קצת להרגיש שכבר לא חשוב להיות בן אדם, שאמפתיה זו קללה בין כותלי בית הספר.
לעומתו המורה של שלוש יחידות מסתובבת בגב שפוף וקול קצת נמוך, מבט קצת מאוכזב על פניה, שהרי, היא עם הכיתה של הפחות טובים, של אלו שעושים שלוש יחידות וכנראה שלא יצא מהם שום דבר בחיים. גם ככל הנראה הולכת לצפות לה שנה של צעקות ובעיות משמעת מפה ועד הודעה חדשה.
ובכל מקצוע מרחפת באוויר השאלה שאני כל כך שונאת, "מה הציון הקודם שלך?" ואז לפי התשובה מתקבל לו מבט מלא הערכה או מבט מזלזל שכאילו אומר "זהו?".
עם כל המספרים האלה מסביב אני מרגישה כמו אפס מאופס. כי הממוצע שלי מהשנה שעברה הוא 50 וכשאמא הלכה לרשום אותי לתיכון המזכירה המתנשאת הביטה על התעודה ואז אמרה "טוב, יש לה אפשרות אחת והיא תיכון מקצועי". חלה טעות. לא יכול להיות, הרי, מאז ומתמיד הייתי מצטיינת, בגלל תעודה אחת חלשה תשבצו אותי במגמת קונדיטוריה?
אז במשך ימים רבים נלחמנו על זה, בתחילה זו הייתה רק אמא שהגיעה והתווכחה עם אותה מזכירה שלאורך כל תהליך ההרשמה עמדה ניצבת כמו חומה שמפרידה ביני לבין העתיד שאני שואפת להגיע אליו ואז גם אני הגעתי כדי לדבר עם אותה המזכירה, דיברתי איתה קרוב לעשר דקות, היא התחילה לבכות ופתאום היה נדמה שכל החומה הזאת ירדה. טלפון אחד למנהלת אגף חינוך והנה אני משובצת בתיכון שאני רוצה.
אבל זה לא הכל, גם בתיכון עצמו הושיבו אותי לשיחות, עם המנהלת ועם רכזת השכבה ושוב פעם להסביר את הסיבה שהציונים ככה ושוב פעם להציע אפילו שיאמדו את הידע שלי בכל דרך שבה הם יראו לנכון ושוב פעם לגלגל עיניים כשאומרים "מה את עושה פה אם הממוצע שלך 50?" (או בעצם, "את מי שיחדת?").
וזה כל כך פוגע. שאני לא יותר ממספר, שאני חלק מהממוצע הבית ספרי ואני איזו מכונת ציונים.
אולי גם עדיף שנעבור לכתוב בבינארית וזהו, הרי גם ככה מספרים זו הדרך בה מסתכלים עלינו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
