נו מה נגיד
יש שאלה שמעלה לי את הדופק
גורמת לפה להתייבש בשניה
ולהתחיל התקפון חרדה
היא "מה שלומך?"
הכרתי פעם אדם כזה
שהיה אסור לשאול אותו מה שלומו
בשניה הוא היה הופך להיות אדם דכאוני שמציף כל כל מה שעצוב בעולם
מעניין אם גם אני הפכתי להיות כזו, או איך הופכים לא להיות כזו
כי כששואלים אותי מה שלומי אני מנסה לדבר על הדברים הטובים שקורים, ובאמת יש כאלה
אבל אז אני מרגישה שקרנית כי בפנים אני בכלל מתה
אבל מי רוצה לשאול מה שלומך ולקבל לפרצוף את כל מה שכבד ועצוב בעולם
בואו נפסיק עם לשאול את השאלה הזו ונשאל דברים אחרים
בעיקר עסוקה בלהפסיק את התחרות עם עצמי על להתקדם בחיים
בתואר, בעבודה, בכלבים, במשפחה
מי צריך להתקדם כרגע
רק לנצח את השדים שמחזירים אותי אחורה
___________________________
יש לי מחשבות על חיסול חשבונות
איך אני יושבת עם אבא שלי בראש ואומרת לו שגם לו יש חלק בפאזל שנקרא הפוסט טראומה שלי
שמה אותו על מיוט ומתארת לו לפרטי פרטים על כל פעם שבה הוא גרם לי להתכווץ בכיסא ושבר בי עוד משהו, עוד קצת
אני זוכרת כשהלכנו לחתונה במשפחה והוא אמר לי שהוא מרגיש שאנשים מתרחקים ממנו, זה נכון, הם מתרחקים כי לא נעים להיות לידו
גם בהם הוא שבר משהו כנראה, זה פלא שהאיש הזה הצליח בכלל להתרבות.
אני אהיה שם ואפרט לו לפרטי פרטים את כל מה שהוא עשה כי שום דבר לא ברח מהזיכרון שלי
וכמו שאני חיה את זה שוב, גם אתה תחייה את זה שוב עכשיו ותישא בתוצאות
כשאסיים איתך, אשאיר לך את המיוט עוד קצת ואני מקווה שכל מה שיקרה זה שתבכה
ואז אני גם יושבת עם ההיא שאמרה לי בגיל 17 שאני בסך הכל "רעש וצלצולים" ואין בי כלום
לה אני בסך הכל אכתוב שאני מקווה שהיא כבר לא עובדת עם נערים ונערות בגיל הזה, ואם כן אז אני מקווה שהיא שומרת על הלשון שלה לידם, יש מצב שהם יגיעו לגיל 25 ועדיין יחלמו עליה בלילה מדי פעם ויכעסו על עצמם על איך הם לא הפכו עליה שולחן כשהיא דיברה שם ושפטה מבלי לדעת כלום מעבר לעטיפות
עם ההוא אני בכלל לא אשב, בדימיון שלי יש תוכניות יותר אלימות בשבילו
למרות שמי שצריכה לקבל את חיסול החשבונות היא אמא שלי
אבל אני יודעת שאשבור אותה שם לרסיסים ואת זה אין לי אומץ לבצע
בסוף בסוף בסוף
אני יודעת שאשתוק
וכנראה שאהיה יותר קרובה לשחזור הטראומה
מאשר לכל חיסול חשבונות אחר
אני יודעת? לא יודעת
מנסה לעבוד על זה
בינתיים כתיבה היא תרופה טובה להתקפי חרדה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
