עברו חודשיים מאז שנפרדתי ממנו, עברו חודשיים וזה מרגיש כל כך מוזר. כבר היינו פרודים יותר מיזה. החודש הראשון היה מושלם, באמת, הרגשתי בן אדם אחר, בן אדם מלא, שאני מסוגלת לכבוש את העולם כמו שמגיע לי, לא חשבתי עליו לשנייה, שכחתי מי הוא בכלל. שבוע אחרי הפרידה הזדיינתי עם ידיד טוב שלי שהעסיק לי את המחשבות.
לא חשבתי עליו אחרי הפרידה, בכלל, בקושי. רק זכרתי שהוא היה חבר נורא, לא דאג לי ולא חשב עליי, כמה שאהבנו וכמה ששרדנו הרבה משברים, הקשר הזה כבר לא הלך לשום מקום וידענו שזה הזמן לחתוך. אני ידעתי שזה הזמן לחתוך.
והנה אני עכשיו, חודשיים אחריי.
ניסיתי לדבר איתו שיחה ידידותית, "אני מעדיף לחשוב שאת לא קיימת", "בבקשה תפסיקי לשלוח לי הודעות כאילו את בוגרת." וזה כאב לי, והוא היה גרוע, הוא היה חבר גרוע, ויש לי חיים כל כך יותר טובים בלעדיו. אבל הוא היה כל כך משמעותי בשבילי שזה כואב, הוא האהבה הראשונה שלי וכלום לא ישנה את זה, הוא חלק ממני, וככה הוא רוצה להתמודד עם זה, להתעלם מהקיום שלי.
והנה הוא בהשבעה בכותל, ובטח כל מיני בנות מכוערות נדלקות עליו, כי הוא חתיכת מכוער פוץ בעצמו. וזה מעצבן אותי, אני רוצה שהודעה ממני תערער אותו כמו פעם, אני רוצה שהוא ירצה להיפגש ואני אגיד לו לא. אני רוצה לשמוע את החוויות שלו מהצבא.
אני כבר לא יודעת אם זה רגשות שיש לי משעמום, שנמאס לי להיות אפתית לכל דבר שקורה,
אני מחכה להתגייס.
13 יום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נסיכת האבירים