העין רואה את מה שהעין רוצה לראות
|
| 7/2006
stuck
זה בין התמונות שנראות כאילו הן מחביאות מאחוריהן סיפור, ובאמת יש מאחוריה משהו שייחרט אצלי.
בין ה12 יום שהיינו באקוואדור, דוד שלי הציע שניסע באיזו רכבת מקומית שהאטרקציה העיקרית בה זה שאפשר לשבת על הגג. יוצאים מעיירה אחת, נהנים מהרוח, רואים נוף, ובדרך גם מגיעים לאיזה בית מלון אחר, ואז חוזרים.
שבת בבוקר, קמנו, התארגנו, קונים כרטיסים, מטפסים לגג, ויאללה יוצאים. הנוף באמת מקסים- הרים, כפרים שכוחי טכנולוגיה, מנהרות, בעיקר הרבה תהום של הרי האנדים היתה לידנו.
המלון התגלה כחור עם בריכה צהבהבה, שירותים מתפרקים ופרעושים במיטות, חיכינו לרכבת, עלינו עליה ושוב נהנינו מהנוף.
ופתאום זעזוע קל, והרכבת נעצרה. כמה זמן על הגג, מתחתינו כולם מדברים ספרדית, אמא שואלת את אבא אם הכל בסדר, הוא מברר וחוזר- הרכבת ירדה מהמסילה.
אני במצבי הטבעי חרדה לחיי גם סתם כשאני יושבת בחדר, וברכבת מתפרקת שיוצאת מהפסים על הרי האנדים במדינת עולם שניה וחצי!? אז באמת בואתו רגע היינו במישור בטוח, אבל שניה לפני זה היינו חצי מטר מתהום מטורפת, או גשרים צרים ורעועים ומה לא.
כמה אנשים ירדו מהרכבת והלכו לתפוס מונית, השאר נשארו כי מה אכפת להם, אנחנו בשום מקום ומתחיל להחשיך והבנאדם היחיד שיודע ספרדית זו אחותי, והכי הרבה שהיא יכולה להגיד זה "אז פלורסיינטה היא האבא הביולוגי של פאולו?", ואנחנו תקועים.
השעה בערך שהיינו שם היתה אחת המפחידות, באמת, בסוף העלו אותי על הרכבת ונסענו ואפילו צחקו עלי שאנחנו עדיין חיים.
בסוף יצאה תמונה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
