WHO’D HAVE KNOWN ?
|
| 7/2012
כנראה שזה הקטע שלי לרשום פה פעם בחודשיים.
התפרצות רגשות. התפרצות רגשות לי רע לי.
והפוסט הבא מוקדש לך רק בשביל שאולי תביני שבריר מזה, כי את חשובה לי.
את צריכה לדעת, שהכל בסוף מתחיל ונגמר בה.
אני מרגישה לבד, כל כך לבד כבר המון זמן.
קשה לי להפתח, קשה לי לדבר, קשה לי לבכות ליד אנשים.
כואב לי, כואב לי כל הזמן וזה לא עובר, לא משנה כמה מסכות אני משתדלת לשים על עצמי.
יש לי פצע פתוח, עמוק ופתוח, שלא עובר.
ואני מפחדת, אני פשוט מפחדת שאנשים יקומו וילכו.
אם מישהו מתקרב, אני לוקחת אלף צעדים אחורה, כי המוח נאבק עם הלב.
והלב באותה שנייה שולח למוח פקודה "אלוהים, תחבקי אותו\אותה כבר, תמצאי באנשים נחמה, תרגישי שאת חשובה, זה הורס אותך מבפנים המחשבה שלאף אחד לא אכפת ממך.
אבל המוח שולח פקודה אחרת. הוא שולח פקודה להתאפק, עם הרגש, עם המילים.
הוא שולח פקודה לפה להיות אדיש ולגוף לא לזוז ולקפוא ולבטן להחזיק את הדמעות.
ומאז שהכל קרה אני פתאום יותר רגישה, כל דבר נראלי כמו סוף העולם.
ואת לא מבינה כמה אני כן צריכה את המישהו הזה לשתף אותו בכל דבר שקורה,
אבל אני פשוט שומרת בבטן וזה יום אחד יתפוצץ.
אני לוקחת כל דבר כל כך עמוק וזה מלחיץ אותי וזה גורם לי להזיע
ובמקום להוציא את זה, אני שומרת בפנים, אוכלת את עצמי במיטה.
אני מצטערת, אין לך מושג כמה כל מה שתיארתי קרה לנו היום
וזה מה שבאמת העציב אותי, זאת הפואנטה
שאני לא מסוגלת להפתח אלייך כמו שאני רוצה.
ובגלל שתמיד הרבה יותר קל לכתוב מאשר להגיד
אז אני כותבת לך.
תאבקי עלי, בבקשה, תכריחי אותי להיות מי שאני. תוציאי ממני את המיץ של המיץ של הרגש ולא את המחשבה.
בבקשה פעם הבאה שאת רואה אותי תחבקי אותי חזק, כי תדעי שזה גורם לי להרגיש יותר טוב.
אני אוהבת אותך מאוד, אני לא רוצה בגלל פחדים מטומטמים לפספס הרבה חברויות כמו שצריך שבאמת חשובות לי.
את צריכה לדעת שאני מתה מפחד מזה, מתה מפחד.
ולא, זאת ממש לא הכותרת בכתבה הזאת של מעריב לנוער "הידיד הכי טוב של החברה הכי טובה שנדלקתי עליו ועכשיו הם ביחד" שפתאום הפכה למציאות, זה כל הסיטואציות
שלכולם נהיה טוב ולי נשאר לבד והלב שלי מת מבפנים, אני מתה מבפנים.
אני צריכה שתהיה לך סבלנות אלי ולשריטות שלי.
אני מבקשת את זה ממך בתור חברה טובה
תעזרי לי להציל את עצמי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: