בעוד חודש. אמצע נובמבר. שלוש שנים למותו.

מוזר שדווקא את התאריך המדויק אני לא זוכרת, למרות שמהלך אותו יום חקוק בזיכרון שלי עד הפרט האחרון כמעט.  אני זוכרת את האשפוז של סבתא שלי בבית החולים בגלל דלקת כליות, את העובדה שהייתי בחופשה כלשהי (בגלל חג או מחלה), את כאב הראש שהביא עמו השינוי הפתאומי במזג האוויר, את הקרירות, הלחות, טפטוף הגשם, השפעת הקלה שחטפתי. אני זוכרת שהייתי בבית של ההורים, מבקרת לכבוד החג, קצת חולה, קצת עייפה, שרויה במצב רוח לא מוגדר. הטלפון הראשון בישר לי שסבתא אושפזה בבית החולים, אבל אני התבקשתי לא להגיע כי במילא המיון עמוס וכנראה שלא יאשפזו אותה וחוץ מזה אני חולה אז למה להדביק אחרים. הטלפון השני בישר לי שסבא נלקח לבית החולים גם הוא, אירוע קרדיולוגי, ושוב התבקשתי להישאר בבית.

"אבל מי נמצא איתו?"

"אף אחד."

"אז אני באה."

"לא צריך."

"אבל אולי הוא צריך משהו או לא מבין את מה שאומרים לו."

"זה בסדר. לא צריך."

ניתוק ואני רצה לשירותים, מקיאה את תערובת התה-לימון-דבש ששתיתי בבוקר, שוטפת את הפנים, מביטה ביצור החיוור שבוהה בי מן המראה, עור לבן, שפתיים רועדות, עיניים עצומות למחצה ושביל בוהק של דם שנוטף לו מהאף. הכול מסתחרר סביבי וזו כנראה השפעת שאשמה בהכל ואולי, אולי אני פשוט יודעת, מרגישה באיזה חוש סמוי שהוא לא יחזור.

טלפון נוסף ועוד בקשות להישאר בבית, לא לדאוג, כולם עם סבתא בבית החולים, הכול יהיה בסדר. עכשיו אני יודעת בוודאות ומשהו בתוכי מתכווץ ומתרחב בו זמנית ועל קצה הלשון עומד טעם של צער מהול בהקלה ולרגע אני מרגישה כמו בן אדם רע, אבל בזה שאחריו אני מרגישה כמו בן אדם. פשוט בן אדם, ללא דימויים וגינונים מיותרים. סוף סוף.

מספרים לי באופן רשמי רק בערב כשהחום שלי גולש מעל גבול ה-38 מעלות הידידותי והתה עם הלימון והדבש מתערבב עם דמעות ואקמול ושוב אותה תחושת הקלה קטנה מעקצצת אי-שם בזוויות העיניים ובין פעימות הלב.

הרודן הביתי הלך לו, אותו אחד שהנחיל משטר של טרור מתמיד בבית, אותו אחד שלא ידעתי להתמודד איתו, לא באמת. אבל יחד איתו הלך גם סבא, הסבא שלי, אותו אחד שגידל אותי ולקח אותי לגני חיות ופרקי שעשועים כשהייתי בת חמש.

לכל מטבע יש שני צדדים, אבל אני יכולה להבטיח שהמשפט אינו תקף למטבעות בלבד. היה בו מן הטוב, אבל הרבה יותר מן הרע ועכשיו כבר דבר מזה לא נשאר, שום דבר פרט לרסיסים של זיכרונות, תחושות וקווי אופי שהוטבעו בהשפעתו בילדה שמעולם לא הייתה חזקה מנטלית, שגדלו והתפתחו יחד איתה ולצערה לא עזבו.

שלוש שנים למותו ומשהו בי כבר מתחיל להחלים, הילדה הפנימית מתחילה להרגע והתודעה לברור את הרגעים שהיא מעדיפה לזכור. עדיין יש הרבה מן הרע, אבל גם הטוב הולך ומתרבה לו והתערובת שמתקבלת זו תערובת הזיכרונות שלי המהולה בהקלה קלה.

אני כבר אמורה להיות בוגרת יותר בעניין הזה, שקולה יותר, הגיונית. אבל במקום הבגרות השקולה שהייתי רוצה לגייס אני מרשה לילדה הפנימית נטולת ההיגיון לזקוף ראש ולעשות ברגשות שלי כבשלה.

בדרך כלל אני לא עד כדי כך נוראית.

מבטיחה.