אתמול היה "יום מול טלוויזיה", אחד מאותם הימים בהם לפחות טלוויזיה אחת בבית נשארת פתוחה ללא הפסקה, יום שבו סבתא מובלת על ידי הבאג הציוני-ישראלי הנאמן והטוב שלה וקמה במיוחד בשש בבוקר כדי לא לפספס שום פרט מכל המתרחש, יום שבו אני עוברת על הכותרות בכל אתר אפשרי בתדירות הגבוהה פי מאה מן הרגיל, יום בו אבא משווה את השידורים בכל הערוצים ומנסה להבין באנגלית המגומגמת שלו האם ערוצי החוץ בעדנו בעסקה הזאת או לא ואמא רק מנידה את ראשה ואומרת "נו, אמרתי לכם שיחזירו אותו בסוף".

איכשהו לכולנו איכפת מסיבה כזו או אחרת, לא רק למשפחת שליט, אלא כמעט לכל המשפחות כאן בארץ ואפילו למשפחה הקטנה שלי. וכולם מדברים על העניין, מתווכחים, מביעים דעות, זורקים הערות על המחיר ששולם עבורו ועל המחיר שגלעד עצמו שילם באופן כל כך לא צודק וגם הרבה רגשות מעורבים יש כאן של שמחה ודאגה, הקלה ופחד.

מצד אחד זה הניצחון שלנו, החזרנו חייל שבוי הביתה, לא וויתרנו הפעם, הגענו לעסקה בסופו של דבר. מצד שני זה הניצחון שלהם, של כל השונאים שלנו, כי תמורת חייל אחד הם קיבלו חזרה 1027 טרוריסטים שמחים ומפוטמים ומטען חדש של מוטיבציה לחטוף עוד חיילים, לבצע פיגועים ומעשי טרור. מצד אחד זה יום משמח כל כך, יום שבזכותו אפשר להבין שאנחנו מדינה שמוכנה להקריב ולהיאבק תמורת אדם אחד, אבל מצד אחר ברור מדי שמדובר במהלך פוליטי של ביבי שנועד בעיקרון לצבירת אהדה, אחרי הכל שביתת הרופאים הבלתי נגמרת והפגנות האוהלים וכל עסקי בעיות הדיור לא בדיוק תרמו לפופולריות שלו.  

אז כן, זהו יום שמח ומשמח, אבל גם טעם לוואי מריר נלווה אליו ללא כל ספק וסלט שלם של רגשות מעורבים ובכל זאת... ובכל זאת טוב שבאת הביתה, למרות הכל ואולי דווקא בזכות הכל.