אני לא יודעת אם כתבתי על כך לפני כן או לא, אבל את מרביתו של השירות הצבאי שלי העברתי בבסיס קטן שתפקידו העיקרי היה גיוס מילואימניקים. בבסיס לא היה הרבה: מספר קרווילות מתפרקות, חלוקה לכמה חטיבות, חדר מחשב האחראי על הפעולה התקינה של כל דבר אלקטרוני (בו אגב, שירתתי אני עצמי על תקן מש"קית מחשוב), צמד נהגי-בוס ומתנדב חרמן כבן 80 שישב במחסן קטן ועסק בגידול של עדר קטן של חתולים. זה כל מה שהיה בבסיס הזה, לא פחות ולא יותר. שוב דבר מיוחד, בולט לעין או כפי שקוראים אותו באינגליש fancy . אבל בכל זאת היה לבסיסי הקט תו ייחודי אחד  - הבסיס היה מאוד גאה.

לא, אני לא מדברת כאן על פטריוטיות חסרת גבולות, ממש לא על אהבת המולדת או על 'מורעלות' פלוס (אחרי הכל, הינו בסיס של ג'ובניקים). לא, ממש לא. אבל הבסיס היה בכל זאת מאוד גאה, מלא-בכל-צבעי-הדגל גאה that is. אם לעשות חישוב גס, אז ניתן להגיד שכחמישים אחוז מחיילי הבסיס (לא כולל קצינים) לא היו סטרייטים. אם להוסיף לכול הקהילה ההומו-לסבו-ביית הזאת גם את הסקרנים והפתוחים להתנסויות חדשות, אז המספרים עולים עוד יותר. בקיצור וכפי שנהגה להגיד חברתי מרגו, שאגב הייתה ועודנה בי מוצהרת למדי, כשהיא מדברת על דברים נדירים: "למצוא את זה, זה כמו למצוא סטרייט אצלנו בבסיס". זו אומנם הייתה הגזמה, אבל היא העבירה לא רע את המסר – הבסיס גאה, ככה זה.

כמובן שניתן להגיד ש"כולנו בני אדם", אז מה זה כבר משנה שיש כמה חבר'ה לא סטרייטים בסביבה. אז מסתבר שזה שינה, לא הייתי אומרת שעבור כל אחד, אבל ללא כל ספק שינה משהו. אני רוצה להאמין שדווקא ההכרה הזאת בנטיות המיניות השונות, עזרה לכמה אנשים להפטר מההומופוביה שלהם, בכל מקרה אני רוצה להאמין בכך. לאחרים זה כנראה פשוט פקח את העיניים ועזר להבין ולהתמודד עם כמה דברים. כמה אנשים, שהגיי-דאר שלי פשוט התפרע בקרבתם (ויש לי גיי-דאר לא רע), בתום שירותם הצבאי או לקראת סופו יצאו מהארון. אני לא יודעת עד כמה הסביבה שנוצרה בבסיס עזרה לעניין, אבל אני רוצה להאמין שהיה לה בכך חלק.

גם עלי ללא כל ספק הגאווה המקיפה הזאת השפיעה, אם כי בעיקר בדברים קטנים ושטותיים. אפשר להגיד שהיא פשוט יצרה עבורי כמה זיכרונות משעשעים וגם גרמה לי להבין יותר איך אני מצטיירת בעיני אחרים. אירוע אחד מאוד זכור לי, והוא ההצהרה (ואולי ההזהרה) של מרגו כי היא בי. להצהרה הזאת הגבתי ב"אוקיי" והמשך השיחה הקודמת, מה שפורש תחילה כחוסר הבנה ולאחר מכן כהומופוביה קלה ורק לאחר הכרות נוספת כהבנה שעבורי אין בזה משהו יוצא דופן שצריך לסלוד ממנו או לחילופין להתלהב ממנו. בסה"כ עובדה. אוקיי, קיבלתי. עבור. אירוע אחר היה מקרה בו ישבתי עם מספר בנות בחדר לנישנוש של אחר הצהריים. הדלת נפתחה לפתע ומישהי נכנסה לבקש מהדק, מקרה בסיסי רגיל לחלוטין. בכל מקרה, בבסיס ג'ובניקי-פקידותי. אך בעודה יוצאת היא קיבלה זירוז שנשמע כ"ניקה, תצאי מפה מהר! את יותר מדי סטרייטית מכדי להיות כאן!" שלווה בגל של צחקוקים. אחרי שהצחוק גווע, שאלתי אם הן מעדיפות שגם אני אצא. בתור תשובה קיבלתי כמה חיוכים מתוקים והסבר פשוט לפיו לא הייתה לכך כל סיבה (ולחשוש ממרגו "חוץ מזה, שיר רוצה אותך").

בגדול, אני חייבת להגיד שלשרת בבסיס כזה הייתה חוויה. בסיס שבו הייתה ההרגשה שבכל רגע על יד דגל המדינה יתנוסס לו גם דגל הגאווה. בסיס בו אף פעם לא ידעת מה תזכה לראות כשתפתח דלת של משרד בשעות הערב (אגב, אני הייתי ילדה טובה וידעתי לנעול דלתות כשהיה בכך צורך. למה אחרים לא יכלו לעשות את זה, עד היום אין לי שמץ של מושג). בסיס שבהשפעתו, ובעיקר בהשפעתה של מרגו יקירתי, כמעט הגעתי למצעד הגאווה* אבל הוקפצתי (עד כמה שזכרו, יחד עם מרגו יקירתי, לתורנות לא צפויה). בקיצור, זו הייתה חוויה. חתיכת חוויה.

*אני מצטערת אם יהיו כאן אנשים שהמילים הבאות יצרמו להם בעיניים, אבל אני מאוד אנטי מצעדי גאווה. אנטי – במובן של נוכחות אישית שלי בהם. אני פשוט לא מצליחה להבין מדוע ולמה כדי להראות שאתה בדיוק כמו כולם, אתה צריך להציג את עצמך כמישהו שונה במופגן, וכל זה בצורה מוגזמת ובואו נודה – פרובוקטיבית. גם העובדה שהמצעד הפך לסיבה-למסיבה לכל הנודיסטים שביננו מטרידה אותי. כבר נוצר הרושם שלא משנה מה הנטייה המינית של האדם, אם מתחשק לו לקפץ בתחתונים באמצע הרחוב – המצעד זה המקום, ולי אישית קשה לקבל את זה. ליתר דיוק, לראות את זה מקרוב.

אגב, זה לא איזה ביטוי לשנאה עצמית. אני פשוט לא מתחברת לעניין, זה הכל. אם מישהו יארגן "מצעד אהבה" שמדגיש שיש אהבה בכל הצבעים, המינים והצורות (כלומר, על כל גווני המיניות), ושכולם שווים ומקובלים, אז אני אבוא. כן, גם אם יהיו שם כמה חבר'ה שיקפצו בתחתונים. כנראה שבשביל חוויה כזו אני אנסה להתגבר על עצמי.