לכל אחד יש את הדברים הקטנים-גדולים האלה שפשוט מטריפים אותו, ואני לא מתכוונת ל"מטריפים" במובן החיובי. לכל אחד יש את עקב האכילס שלו שפשוט מכעיסה, מעליבה ובגדול פוגעת בו כאשר אדם אחר דורך עליה קצת יותר מדי בכוח. לכל אחד יש את הדבר האחד הזה, ואולי ה"כמה דברים האלה", עליו הוא פשוט לא יכול להבליג, בכל מקרה לא באותו הרגע.

לכל אחד יש משהו כזה, כפי שלכל אחד יש לבלב או חבר טוב או חיבה למשהו טעים אבל לא בריא במיוחד, ואני די טובה באיתור ה"משהו-ים" האלה. אני לא מחפשת את "כפתורי ההצקה" האלה בכוונה, אבל איכשהו אני מרגישה אותם ומודעת לקיומם. הרבה פעמים זה גם פועל לטובתי מאחר ואני יודעת בוודאות על איזה "כפתור" לא כדאי ללחוץ ומה לא כדאי להגיד או לעשות על יד אדם זה או אחר. אני לא תמיד צודקת ב"ניחוש הכפתורים" הזה, אבל רוב הפעמים החוש האישי-שישי-שימושי הזה לא מאכזב.

אבל כמו כל בן אנוש סטנדרטי, אני גם יכולה לעשות בו שימוש לרעה. למרות שעם השנים והבגרות שצמחה לה מהיכנשהו מבלי שהספקתי לשים לכך לב, הבנתי שאני משתדלת להמנע מלחיצה מכוונת על "הכפתורים הפוגעים". בגדול אני מצליחה בכך לא רע, אחרי הכל פיתחתי (כנראה שבין היתר בזכות ה-TN הארורה שלי) שליטה עצמית טובה למדי, אבל ישנם מקרים מסוימים בהם אני פשוט לא יכולה להתאפק ולוחצת גם לוחצת. כמובן שמדובר במקרים נדירים, מקרים בהם "הלחיצה" משמשת כאמצעי לחימה, או ליתר דיוק - הגנה. מקרים בהם הצד השני מצליח לפגוע בי כל כך שאני מרגישה את הצורך להשיב אש. זה לא קורה לעתים קרובות, כפי שכבר הזכרתי, אבל זה קורה ואני לא גאה בזה במיוחד.

ואם כבר העזתי לטעון שלכל אחד יש את "כפתור ההצקה" או "עקב האכילס המכעיסה" שלו, נראה לי שיהיה מנומס לספר על שלי.

אני יכולה להתמודד עם הרבה דברים, עם טימטום ועם חוצפה, עם העדר של נימוס או עם התנהגות בוטה, אבל כשעושים משהו מאחורי הגב שלי - עם זה כבר קשה לי להתמודד. זה "כפתור ההצקה" האישי שלי. זה הדבר שאני באמת לוקחת באופן אישי, גם אם הכוונות שמאחורי המעשה טובות במקורן, וזה הדבר שפוגע בי הכי הרבה. כנראה שזו הסיבה שבגללה אני גם לא אוהבת הפתעות מכל סוג שהוא, ובעיקר כשמחליטים להפתיע אותי במכוון.

פשוט די קשה לי עם פעולות  שקשורות בי, אך מוסתרות ממני בכוונה.

ככה אני וזה "כפתור ההצקה" שלי.