"הנושא החם" מציע לנו, בלוגרים שוכני ישרא, להודות על דבר או שניים או שמונה עשרה דברים שלמים. אז גם אני הרשתי לעצמי, אולי בעצם "הכרחתי" את עצמי, מאחר וזמן פנוי במלוא המובן אין לי אבל את הרצון לכתוב פסוט בנושא דווקא יש, להרכיב רשימה קטנה משלי - רשימה של דברים קטנים-גדולים עליהם אני רוצה להודות.

אני מודה על כך שלא מתים מזה - אני כמובן מתכוונת למחלה הארורה, הנוירולוגיה הטריגמינלית, שמביאה איתה כאבים והגבלה בתפקוד היומיומי (הגבלה לא קטנה לעתים). אבל לפחות לא מתים ממנה, וזה כבר דבר חיובי למדי. ונעזוב לרגע את העובדה שלפעמים הכאבים מסוגלים לגרום לך לחשוב בצורה הפוכה לחלוטין. אז הנה אני כאן, ואשאר כאן, וטוב שכך.

אני מודה על כך שהחיים שלי מסתדרים - אני לומדת (צמד תארים מרתקים, עבורי בכל מקרה), יש לי מקום מגורים לא רע בכלל, אני אוהבת ואוהבים אותי, יש לי את כל הדברים הבסיסיים שאני צריכה. זה אומנם יראה לאחדים מכם כטרוויאלי לחלוטין, אבל בכל מקרה אני רוצה להודות על כל אלה.

אני מודה על האדם לו אני יכולה ליחס את מילת השייכות "שלי" - או כפי שהוא כונה כאן מספר פעמים - "הסמוראי", "הסמוראי שלי" ליתר דיוק. למרות שמדי פעם הוא נוטה למרוט לי קלות את העצבים, אני לא יכולה לחשוב על אדם טוב יותר ומתאים יותר עבורי. אני לא יכולה להגיד שאנחנו משדרים תמיד באותו התדר ושיש ביננו הסכמה על הכל (למשל, החיבה שלי לעומת הסלידה שלו מכל הקשור לסושי). אבל יש ביננו השלמה זה של זו, וזה יקיריי, הרבה יותר חשוב מחיבה הדדית למאכלי ים ואורז.

אני מודה על כך שיוצא לי להגשים כמה חלומות ילדות - ולהנות על הדרך מההגשמה הזאת. בגדול אני חיה חלקים מאוד גדולים מהחלום שלי, החלום הילדותי של "זה מה שאהיה כשאגדל". אומנם הוא לא ורוד וחביב בכל מאת האחוזים, אבל דווקא המציאותיות והרב-גוניות שלו הופכות אותו לטוב יותר, מוחשי יותר.

אני מודה על ההורים שלי - לא רק על כך "שהביאוני עד הלום" וידה ידה ידה, אלא על כך שאני יכולה לדבר איתם ולתקשר איתם ללא הפרעות. על כך שהם תמיד דיברו איתי בגובה העיניים, גם באותם ימים בהם עדיין הייתי "הילדה הקטנה שלהם". האמת היא שאני חושדת שעבורם אני עדיין "הילדה הקטנה שלהם", וגם זה טוב במובן מסוים. טוב לדעת שדואגים לי ושאוהבים אותי בצורה כזו.

ולסיום אני גם רוצה להודות לכם - כל מי שנכנס וקרא והביע תמיכה, לכל מי שהיה כאן בשבילי כשהיה לי רע, כשנלחמתי בהתקפים, כשפחדתי מהמחלה וממה שהיא יכולה לעשות לי, ממה שהיא בעצם עשתה לי. אני מודה לכל מי שהבין או ניסה להבין או פשוט תמך במלוא המובן מבלי להכיר אותי מעבר לגבולות הבלוג הזה. אני מודה לכם ועליכם.