בוקר שבת, משום מה זה הזמן האידאלי עבורי לחשוב על העתיד הקרוב, לקבוע תוכניות קטנות, מעין קווים מנחים ויעדים אליהם אני רוצה להגיע, מטרות אותן אני רוצה להשיג. והנה כמו מעצמה צומחת לה רשימה קצרה של צעדים עתידיים, נכתבת בתוך הראש שלב אחר שלב.

לסיים את השנה הראשונה עם ממוצע העולה על 90 בכל אחד מצמד החוגים, או לכל הפחות העולה על 85.

לנסוע בסוף תקופת המבחנים למרכז לשבועיים או יותר, להתנחל בביתה של בת הדודה ולהרגיש בן אדם עצמאי הדואג לאחר. היא עובדת הרבה, כך שבכל פעם שאני מבקרת אותה אני מקבלת על עצמי את תפקיד אשת-הבית - נקיונות, בישולים, דאגות קטנות. ויש בזה משהו טוב, משהו מאוד מרגיע.

לתכנן את החסכונות לטיול ביפן, ואכן יהיה אחד כזה כנראה בשנה הבאה, אולי אפילו לפני.

להשיל מעצמי אותה עשיריית קילוגרמים מעיקה שכבר לוחצת על הרגליים הגמישות יתר על המידה שלי וגורמת לכאבים לא נעימים בעליל. לחזור לקידומת חמש, קלילה וחטובה. להרגיש שוב אני בתוך הגוף של עצמי.

להאריך את השיער האדמוני, לשזף את העור, להחזיר למקומם את העגילים והפירסינג. לחזור למצב הביזארי קלות שהוא אני עצמי על כל שגעונותי מבלי להתחשב בכך שזה לא יאה לאישה בשנות העשרים שלה.

לסגור סופית אחת ולתמיד את סיפור האקס, לחתום אותו בסקס אחרון או בשיחה אחרונה או בשילוב של השניים, ולצאת לחיפוש חדש של אדם טוב ונעים, גבוה וכהה שיער, שיגרום לי לחייך ושישלים אותי באמת, עד כמה שזה ניתן.

לחזור לאומנות האבודה שלי. ליצור לפחות דבר אחד מטורף ולא מובן במהלך הקיץ הזה. ללכלך את הידיים בצבע.

לבקר את הנוירולוג ולברר דבר או שניים, אולי לקבוע בדיקות נוספות. כי גם אם לא מתים מזה, השיתוק הקל שנוסף ליד ימין ולמחצית הפנים הימנית ומוסיף לכאבים תחושה מעיקה אחרת, שיתוק שכבר פשוט לא אמור להיות שם בזכות הכדורים, רחוק מלהיות נעים.

וכמובן להיות כמה שיותר מאושרת, להצליח, להחלים (במידה וזה אכן אפשרי) ולאהוב.