תמיד הוקסמתי ממראה של נמשים, כוכבים קטנים, הפזורים על גשר האף, מציירים מפה של עולם אחר, גלקסיה שלמה, על כתף חשופה. על עור שזוף באור בהיר הם צצים בזה אחר זה, נמש אחר נמש, בתבניות קסומות. כמה מערכות כוכבים, צורות מיתולוגיות, ניתן למצוא בתוך תערובת זו של נקודות? הרבה? המון? אינסוף? כך כל הגוף הופך לעולם שלם, ליקום אישי, קרוב ורחוק גם יחד. תמיד הוקסמתי ממראה הנמשים המתנפצים על העור בנתזים של שמש, שומרים בתוכם זיכרונות של קיץ, יוצרים מתוכם חלומות על עולמות אחרים. כמה חבל שלי לא היו כאלה, פרט לקיץ אחד בו גם עלי לא דילג הקסם הזה.

עוד תולדה קטנה של "אתגר 100 המילים".

 קיץ שמח לכולם!