איך אפשר בכלל להתחיל לכתוב ולסכם. לסכם תקופה כזאת. שנתיים כאלה. אולי אני פשוט אגיד את שעל לבי.
השעון מצפצף. יום השחרור שלי הגיע. מחר אני אהיה בבקו"ם, איפה שהייתי לפני קצת פחות משנתיים, ילדה בת 18 שמסתכלת סביבה ולא מבינה למה היא עומדת להיכנס. מחייכת, צוחקת, אולי קצת דואגת. לא יותר מדי.
אז מחר אני אחזור לשם, עם הקיטבג ההוא שאז קיבלתי שם, בתוכו המדים, הנעליים ושאר הציוד, ובעיקר- הריח. הריח של הבקו"ם, של הטירונות, של הימים הצעירים.
אני אחזיר את הקיטבג, יגזרו לי את החוגר שאז קיבלתי כשצולמתי עם חיוך מרוח על הפרצוף כאילו נכנסתי לממלכה. קצת יכאב לי לראות את החוגר גזור, שאי אפשר לגהץ אותו ברכבת, להציג אותו באוטובוס, לעקוף איתו את כולם בתורים, להראות בפאב, לפחד שהוא אולי נאבד בסופשבוע כי לא ראיתי אותו הרבה זמן, לקנות לו כיסוי של שוקו יטבתה (אופייני משהו) ולהתגאות בו.
קצת יכאב לי, אני מודה, אבל אז, אני אקבל תעודת שחרור. תעודת שחרור מצה"ל. ובזה אני אתגאה עוד יותר. על שסיימתי שירות בצבא ההגנה לישראל. לא בתור לוחמת, נכון, אבל זה לא מה שמשנה. סיימתי שירות צבאי של תרומה לקהילה שכל כך צריכה את התרומה הזאת. אז אני גאה. גאה להיות חיילת משוחררת שעשתה את המינימום שיכלה לעשות בשביל המדינה שלה שהיא כל כך אוהבת.
אין לי ספק שאוטוטו אני כבר אתחיל להתגעגע. להכל, הכל, הכל. לחברות שלי, לתלמידים שלי, לדירה שלי, לרמלה ולוד שלמרות הכל, למדתי לאהוב. איך אפשר שלא להתגעגע לתקופה כזאת מיוחדת ומדהימה שלא תחזור על עצמה.
כשאני מסתכלת אחורה, וחושבת על השירות שלי, ועל מה שעשיתי, אני מסתכלת על זה עם ראש מורם ומרשה לעצמי לטפוח על השכם. מותר לי. למרות שאת כל השירות כולו לא העברתי לבד, אלא צמודה לחברה הטובה שלי. אבל גם זה משהו שיכול בקלות להפוך לחסרון, רק שאצלנו זה היה יתרון, יתרון גדול. אז סיימתי טירונות בכבוד, סיימתי קורס בהצלחה, הגעתי לדירה במקום חדש עם אנשים חדשים, למסגרות חדשות ומאתגרות במיוחד, והתחלתי את הסדיר.
אחרי 7 חודשים בסדיר, כשבהם סיימתי שנת לימודים ופעלתי עוד חודש בקיץ, עברתי בהצלחה מיונים להדריך קורס, מה שכל כך רציתי וחיכיתי לו. אז הדרכתי קורס, אחת החוויות הכי הכי הכי מדהימות שיש. ואחר כך, כשכבר חיכיתי לחזור לאיפה שהייתי, קיבלתי הצעה מפתה והדרכתי עוד קורס. עוד חווייה מאתגרת ומחשלת.
ואחרי 4 חודשים של יציאה מהשגרה לתפקיד אחר, חזרתי סוף סוף למקום האהוב והמוכר, לתפקיד שעזבתי מאחור. ואיזה כיף היה לחזור. הקבלת פנים, ההרגשה של להתחיל שוב משהו חדש במקום שאת אוהבת. לא היה הרבה זמן לעכל את החזרה, והופ, כמו שרק בישראל יכול לקרות-מלחמה.
רק שהפעם, אני גם מוקפצת. לא לשדה הקרב, אמנם, אבל שדרות לא רחוק מלהיקרא שדה קרב. ושם הייתי. משמחת ילדים מתוקים מתוקים בגן חובה, משחקת איתם, נכנסת איתם למקלט כשיש צבע אדום ומרגיעה אותם, כשהם בעצמם דואגים להרגיע אותי כשצריך. מבינה שוב שיש אנשים שזו השגרה שלהם, והם כבר שכחו מה זה משהו אחר. אז אני נכנסת לפרופורציות. ובדיעבד, שוב מרגישה את האבסורד שהרגשתי אחרי המלחמה הקודמת- כמה שזו היתה תקופה טובה, וכמה, סליחה, נהנתי. היה לי טוב. תקופות מלחמה מכניסות את כולם לאוירה אחרת, כולם דואגים לכולם ומחבקים את כולם. וזה מאחד, אין ספק.
ואחרי המלחמה, חזרתי באמת לשגרה. לביצפר, לדירה, שוב כרגיל. והיה כיף, כיף אמיתי. סיימתי את השנת לימודים הזאת אחרי שנפרדתי מהילדים, מהביצפר, מהמורות, והיה באמת מרגש. כולם היו כל כך מקסימים, ואני בטוחה שאני אתגעגע אליהם מאוד מאוד.
ואז, כבר התחלתי להרגיש את הסוף. עוד חודש אחד של קיץ עברתי, עם לא מעט דיבורים באויר ושמועות על קיצור שירות אבל מעט מאוד תשובות. ואז, פתאום, הודעה - אתן משתחררות שבוע הבא. עוד 10 ימים. מה?!?!!?!?!? דפק לנו הלב, השתגענו, לא נרדמנו בלילה, לא הפסקנו להגיד "אוו מיי גאד אתן קולטות שאנחנו משתחררות שבוע הבא?!", היינו שוקיסטיות למדי. אבל לא היה לנו יותר מדי זמן לזה. פשוט נחתה עלינו ההודעה הזאת ותוך יום כבר נפרדתי מהמסגרות ויצאתי לסוג של חפש"ש. הזוי, אבל מציאותי. עובדה.
וברוך השם, סיימתי את השירות בלי גימלים, בלי משפטים, בלי דוחות מ"צ ובלי יותר מדי סגירות. וטוב שכך :)
אז זה היה השירות שלי בכמה מילים, בכמה שאפשר לסכם ב12 וחצי בלילה. למרות שלא משנה מה תהיה השעה עכשיו, להירדם אני לא אצליח.
חוץ מהיותי חיילת בשנתיים האחרונות, עברתי גם לא מעט דברים באזרחות. והחתיכת שנתיים האלה היו משמעותיות ביותר. אבל הסיכום של השנתיים האלה בלי קשר לצבא, זה כבר לפעם אחרת...
אני מאחלת לעצמי שהאזרחות שלי תהיה מלאה בהצלחות, ושאני אדע להחליט החלטות נכונות ולהנות מהעצמאות שלי ומהבחירות שלי, ושממחר תיפתח לי דלת לחיים חדשים. החיים האמיתיים. החיים שלי, איך שאני רוצה אותם.
יאללה, בהצלחה! :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
