הראיון עם אילנית שפורסם בגיליון האחרון של "סופשבוע" של "מעריב" מאת שגיא בן-נון ואשר ההפניה אליו זכתה להימרח על פני עמוד השער של המוסף, מיוחד ומפתיע בעיניי משתי סיבות עיקריות: ראשית, נראה שסמל אהבת המולדת הנצחי הזה דיי נעלם בזמן האחרון, למרות שבראיון אחר שנערך עמה לפני שנים ספורות היא סיפרה שהיא עדיין פעילה ושהפרישה מעולם הזמר כלל לא נראית באופק. שנית, כי הראיון הנוכחי נושא טעם מריר של אכזבה ואפילו מרמור שקשה מאוד להתעלם ממנו, אותם היא מפנה הן לקולגות והן למדינה ולדרך התנהלותה.
אלבומה האחרון של אילנית, שיצא בשנת 2008 ונשא את השם המחייב "ישראלית", לא זכה להצלחה לו קיוותה. עשרה שירים מאת טובי הכותבים והמלחינים כלולים בו, וותיקים וצעירים גם יחד, וכולם מוקדשים לארצנו הקטנטונת ונוגעים בה מכיוונים שונים. אלה הם שירים מן הסוג הישן, "כאלה שכבר לא משמיעים כל-כך היום", לדבריה. לצד נקודות האור וההצלחה לאורך הקריירה הארוכה שלה, בהן ייצוג ישראל באירוויזיון בפעם הראשונה בשנת 1973, כמו גם הלהיטים הרבים שצברה לאורך השנים, אילנית מצרה על שתחנות הרדיו מעדיפות בימינו להתמקד בסגנונות מוזיקליים אחרים ועל כך ששיריה מושמעים בעיקר בעת פיגועים ובימי זיכרון. היא קוראת לעורכים המוזיקליים של גלגל"צ לתת ביטוי לא רק למוזיקה העכשווית אלא גם להתפתחות המוזיקה.
הזמרות החדשות לא מרגשות אותה ולמוזיקה של נינט היא לא מתחברת וגם לא בטוחה שכל הצעירים אוהבים אותה, אלא בדיוק להיפך. היא מעדיפה לשמוע את שושנה דמארי, את ריקי גל ואת נורית גלרון. מן הקאבר שעשה מאור כהן ללהיטה "שירו של יום חולין" (שכתבה רחל שפירא והלחין יאיר רוזנבלום ז"ל) היא לא התלהבה, אך מפריע לה בעיקר שבשורה "אם יש בי דאגה היא חשופה כמעט" כהן הוגה "דָאגה" במקום "דְאגה"
לאילנית חסרה בארץ גם ההערכה לה זוכים זמרים וותיקים בארה"ב, כמו טוני בנט בן ה- 85 שהופיע בגמר של "אמריקן איידול". היום היא מקווה שבזכות השתתפותה בתכנית "רוקדים עם כוכבים" עוד תשוב למרכז הבמה. עם זאת היא מציינת שלעולם לא תשתתף בתכנית ריאלטי מבישות כמו "האח הגדול" או "היכל התהילה", שאינן אלא מוקד לחיטוט בחייהם הפרטיים של המשתתפים.
בראיון חושפת אילנית באופן חריג בהחלט את דעותיה הפוליטיות המצדדות בשלום גם תמורת מחיר ומספרת שבשיאה של האינתיפאדה הראשונה חדלה מלשיר את שירה "ארץ". לדבריה עשתה זאת משום שקשה לה לשיר: "ארץ בה נולדנו, ארץ בה נחיה, יהיה מה שיהיה". במילים אחרות, אילנית מודה בפה מלא שאהבתה לארץ קיימת, אך לא בכל מחיר.
לאורך שנות הקריירה שלה הקפידה אילנית לשלב בין העבודה לבין ביתה ומשפחתה. למרות שיכלה לפתח קריירה מצליחה מאוד ברחבי אירופה ואף הוזמנה להופיע עם זמרים בין-לאומיים בגולה, העדיפה הזמרת זהובת השיער ללדת ילד ולכן ויתרה על ההשתתפות. כיום היא מקיימת מספר לא גדול של מופעים בחודש, "שלא רואים להם מודעות בעיתון", אך יחד עם זאת מודה ללא בעיה שהיא אוהבת גם לשבת בבית.
הראיון עם אילנית איננו דבר שנתקלים בו כל יום, לפחות לא בשנים האחרונות. עם זאת, בסופה של גרסת הראיון האינטרנטית באתר NRG מופיעות תגובות רבות בגנותה, בפרט בשל תחושת המגיבים כי מדובר כאן בעוד מקרה של אדם מסודר ומכובד שמתלונן לריק למרות שמצבו טוב ויציב מכל הבחינות. למרות שגם לי לא ברור איזה צורך בדיוק ממלאה החשיפת של דעותיה הפוליטיות האישיות, שהרי הן אמורות לבוא לגמרי בנפרד מעיסוקה במוזיקה (אם כי ידוע שבימינו זה מאוד באופנה ששלל אמנים מכל הסוגים מרגישים בנוח לשפוך את קרביהם לעיניי כל – וכנראה שגם הטובים באמת מביניהם נדבקים בזה, כחלק או שלא כחלק מהאינטרסים האישיים שלהם), תגובות כמו "עבר זמנך", "דור הולך ודור בא" ו- "עומר אדם מעניין יותר ממך" לא מאוד ראויות בעיניי. יותר משאני לא מבין את הצורך לחשוף הכל מהכל אני מתקשה להשלים עם נטייתה של התקשורת להוציא בכל הכוח כותרות עסיסיות כמו "אילנית יוצאת על המדינה ועל נינט" במטרה למשוך את קהל הקוראים, כשזו בסך-הכל הביעה את דעתה בצורה לגיטימית ומנומסת ובסוף הראיון מבקשת רק להיזכר לטובה לאחר לכתה.
שמונה שנים מאז פרצה לתודעה של כולנו ולאחר שלושה אלבומים מצליחים ואין ספור הופעות שנצברו לזכותה, הוציאה מירי מסיקה בינואר השנה את אלבומה "מלך", בהפקתו המוזיקלית של אורי זך.
האלבום כולל 12 שירים ומפגיש תחת קורת גג אחת בין יוצרים רבים ושונים, בהם מירב סימן-טוב, דודו טסה, צרויה להב, עופר בשן, יורם טהרלב ועוד. השירים דומים אך שונים זה מזה, רובם שקטים ואישיים, עוסקים בנושאים כמו אהבות, אכזבות, רגשות, המשכיות ואופטימיות ועטופים כולם בקולה החם של מסיקה ובקו רוקיסטי עדין והולם.
מלבד שיר הנושא של האלבום, "מלך", בולטים בעיניי גם "אני לא שם", המציאותי כל-כך וחף מדמיונות שכמו זועק לאהבה כנה ואמיתית, "אישה חרסינה", המייצג מקרה מבחן של שבריריות הקיום, אך אל לנו לשכוח שכולנו נגועים בה בסופו של דבר, ו- "לאהוב מחדש", שיר אהבה תמים ורומנטי ממעמקי ליבו של הגבר אל אהובתו, אך מתאים לכל סוגי הקשרים באשר הם.
אין ספק שמירי מסיקה נמצאת זה זמן רב בכיוון טוב ונכון מבחינה מוזיקלית, ועל כך יעידו יותר מכל רבים משיריה שהפכו ללהיטים וכבשו את תחנות הרדיו ואת חנויות התקליטים, ומעניין יהיה לראות לאן תוביל אותה דרכה המיוחדת באלבומיה הבאים.
זמן לא רב לאחר שחרורו מצה"ל בתפקיד קצין חבלה בחיל ההנדסה הקרבית, החל אהוד מנור לעבוד בקול ישראל כעורך מוזיקלי. שנה לאחר מכן נסע ללימודים בארה"ב, שם פגש את עפרה פוקס, לימים אשתו.
בשנת 1968, ימי מלחמת ההתשה, נפל אחיו יהודה בקרבות ועקב הקשר המיוחד ביניהם כתב עליו מנור את השירים "אחי הצעיר יהודה" (שהוקלט בשנת 1969 על-ידי להקת גייסות השריון) ו- "בן יפה נולד" (שהקליטה רבקה זוהר). הכאב שנשא אהוד מנור מאז נהרג אחיו מצא את ביטויו גם בשירים נוספים שכתב, בהם "אין לי ארץ אחרת" ו- "בשנה הבאה" (שנחשב בעיניי רבים לשיר שמח ואופטימי).
אהוד מנור חתום באקו"ם על כ- 2,000 שירים ויצירות שכתב ותרגם ולאורך השנים נודע בזכות שיתופי הפעולה הפוריים שלו עם טובי המלחינים והזמרים, בהם נורית הירש ("הבתים שנגמרו ליד הים", שירו הראשון שהלחינה, "ללכת שבי אחרייך", "השוטר אזולאי" ועוד), חנן יובל ("ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר", "אחרת לא הייתי שר" ועוד), בועז שרעבי ("הלוואי", "משאלה", "כשאת נוגעת בי", "לשיר אתך" ועוד) – ורבים וטובים אחרים שתקצר היריעה מלפרט. קשר מיוחד היה למנור עם מתי כספי, ושניהם הגדירו את עצמם "נשמות תאומות". יחד יצרו השניים את הבלדות המרגשות "ברית עולם", "ילדותי השנייה", "לא ידעתי שתלכי ממני" ואין ספור שירים נוספים.
הנושאים שעמדו במרכז כתיבתו של מנור מגוונים אף הם: שירי פופ קלילים לצד שירי מולדת ובלדות נוגות, שירים רבים שכתב לתחרויות זמר וללקות צבאיות לצד פסקולים לסרטים. בכתיבתו לא שכח מנור מהיכן הגיע, והקדיש חלק משיריו למולדתו, בנימינה ("ימי בנימינה", מתי כספי, "הבית ליד המסילה", נורית הירש, "נחל תנינים", נחום היימן ועוד).
עוד תרגם מנור מחזות רבים של שייקספיר, מולייר וטנסי וויליאס.
בשנת 1995 זכה אהוד מנור בפרס אקו"ם על מפעל חייו בפזמונאות ובשנת 1998 הוענק לו פרס ישראל בתחום הזמר העברי. בחודש מרץ 2005 קיבל מנור תואר ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן כהוקרה על תרומתו לתרבות העברית.
אהוד מנור חלה בסרטן הריאות בשנת 2000, ממנו הבריא זמן קצר לפני מותו מדום לב ב- 12.4.2005. מותו הכה בהלם רבים ובהלווייתו שנערכה בבנימינה השתתפו אישי ציבור, יוצרים ומבצעים עמם עבד ושהגיעו לחלוק לו כבוד אחרון.
אמש שידרה רשת ג' מאולפן אהוד מנור, אשר נקרא על שמו בחודש יולי 2005, יום הולדתו, תכנית בת שעתיים לזכרו בעריכתה המוזיקלית של סמדר כהן ובהגשתם של עופר נחשון וקובי מנורה, בה הושמעו מיטב שיריו שכתב לאורך ארבעים שנות יצירה פעלתנית ואינטנסיבית.
מכל שלל שיריו בחרתי להקדיש פסקה זו דווקא ל- "השיר הכי טוב שלי", שכתבו יחד מנור ויאיר רוזנבלום ז"ל. לדברי סמדר כהן, השיר נכתב מתוך תחושה משותפת של שניהם כי השיר הכי טוב שלהם הוא זה שלא ייכתבו לעולם, והוא בוצע על-ידי רוזנבלום עצמו בליווי להקת "שיר לשלום" במה שהייתה אמורה להיות מסיבה לכבוד החלמתו של האחרון ממחלת הסרטן בה לקה, אך הפכה להופעתו האחרונה בתקשורת. בעיניי יש בשיר הזה משהו שאפתני מאוד, מעין רצון לכבוש פסגה גבוהה שבעצם לא ניתן, אבל למרות זאת, אולי דווקא בגלל זה, מנסים בכל זאת. ההרהור הזה מזכיר לי מאוד סיפור שסיפר איש הרדיו עמיקם רוטמן בתכניתו על צייר אחד, שכששאלו אותו איזה ציור שלו הוא הכי אוהב, הוא תמיד ענה: "זה שאצייר מחר".
כתיבתו האישית אך הפשוטה של אהוד מנור, יחד עם החיוך הביישני, הסקרנות וההקשבה שרבים ידעו לספר בשבחיהן בחייו ובמותו, מבטיחים שזכרו יישאר עמנו עוד שנים רבות, זאת לצד השירים הרבים שהותיר אחריו ושנותרו יתומים מאביהם-יוצרם בטרם עת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
