מנצח המקהלה

בסוף השבוע האחרון עברתי על העיתונים כשלפתע נתקלתי בהפניה מתחתית אחד השערים שכותרתה: "בלעדי: נחצ'ה היימן, מגדולי היוצרים הישראלים, בראיון גלוי לב: "הגעתי לחרפה כלכלית" ". עוד לפני שניגשתי לקרוא בעיון את כתבת הראיון הארוכה מאת שגיא בן-נון, הדבר הראשון שחשבתי לעצמי היה שאמנם ידוע לכל שקשה מאוד עד בלתי אפשרי להתפרנס בכבוד מיצירה באשר היא כאן בישראל, אבל התקשיתי להאמין שהדבר נוגע גם לאחד מגדולי המלחינים שידענו ועודנו יודעים, חתן פרס ישראל, נחום היימן, שאחראי על כ- 1,000 שירים שרבים מהם הפכו נכסי צאן ברזל ומושמעים בתחנות הרדיו השונות עד היום: "אנשי הגשם" ו- "כמו צמח בר" (מילים: רחל שפירא), "חופים" (מילים: נתן יונתן ז"ל), "מרדף" (מילים: ירון לונדון), "ימינה, שמאלה והלאה" (מילים: לאה נאור), "סוס מעץ" (מילים: חדווה הרכבי) והרשימה עוד ארוכה מאוד.

תחילת הכתבה בתמונה גדולה בה נראה היימן יושב לצד שולחן העבודה כשמסביבו  עשרות מגירות, קלסרים ודיסקים אין ספור, לצד הכותרת הראשית: "אני אהיה לצל חולף בשדותיכם", מתוך שירו "כמו צמח בר", כאילו מבשרת בעגמומיות יתרה על איזה סוף שמתקרב, חס וחלילה. מבטו תוהה מעט ועל שפתיו חצי חיוך, כמו רמז לתקווה אופטימית שיבואו עוד ימים טובים מאלה. אלא שאותה תקווה הולכת ומתנפצת לה בעמודים הבאים והופכת למסע האשמות כנגד גורמים שונים שתרמו למצבו הכלכלי הרעוע או  שהבטיחו לו הבטחות שלא קוימו: לצד סיבות אישיות שאין להשיב את הזמן כדי לפעול אחרת ואשר מנסות להסביר התנהלות כלכלית קלוקלת (היימן מדבר במהלך הראיון עמו על סירובו לאורך השנים לכתוב שירים ללהקות הצבאיות, דבר שעשוי היה לשפר את מצבו כיום, ומזכיר גם את הסכם הפרידה שחתם עם אשתו השלישית לפני כשנה ובמסגרתו תקבל חמישים אחוזים מן התמלוגים המשולמים להיימן ב- 15 השנים הבאות), מספר נחצ'ה על יתרת חשבון הבנק שלו שנושקת לאפס, על הדירה בה הוא מתגורר בשכירות ועל כך שהוא מתקיים, בין היתר, מתרומות מזדמנות. היימן מכוון את דבריו החריפים בראש ובראשונה כנגד המדינה, ולא רק שאין הוא בורר את מילותיו הקשות כנגדה, אלא אף מכנה אותה "מזוינת" מספר פעמים לאורך הראיון עמו. אמנם היימן זכה בפרס ישראל היוקרתי, אך לדבריו זה קרה רק בזכות איש גלי צה"ל, מולי שפירא, שהיה חבר בוועדת הפרס ונלחם למענו. לכן, הוא נמנע בפירוש מלייחס את הזכייה גם לשרת החינוך דאז, יולי תמיר. לתחושתו, אישרה תמיר את ההחלטה מחוסר ברירה.

היימן מלין עוד על המלחמה שמנהלות המדינה ורשויות השידור הממלכתיות מדי שנה עם אקו"ם, האגודה שמשלמת ליוצרים תמלוגים בעד השימוש ביצירותיהם באמצעי התקשורת, באשר לגובהם של התמלוגים – שכן בארץ לא קיים חוק הקובע את הסכום הכספי שמקבלת המדינה מאמצעי התקשורת. כדי להמחיש את המצב מציג היימן בין הסכומים המגוחכים שהוא מקבל על השמעות בארץ (שקל וחצי להשמעה מגלי צה"ל ושישה עד שבעה שקלים מרשתות קול ישראל), ומשווה אותם לסכומים המכובדים מעט יותר שהוא מקבל מאגודות יוצרים מקבילות לאקו"ם על השמעות בחו"ל (22 ש"ח להשמעה מאקו"ם הצרפתי). לדבריו, גם משרדי החינוך והתרבות אינם לוחצים דיי הצורך כדי לדאוג לכך שהיוצרים בישראל יוכלו לרוות נחת כלכלית מיצירתם ולחיות מעיסוקם האמנתי כראוי. היימן עצמו עמד עד לא מזמן בראש עמותה לשימור הזמר העברי במטרה להציל הקלטות ישנות מאת אבותיו המוזיקליים ולהפכן לדיגיטליות. את התפקיד הזה ביצע בהתנדבות ובמסירות רבה, תוך שהוא תורם מזמנו ומן הידע הנרחב שלו למען המטרה הנעלה.

מקרה זה של נחום היימן הוא אחד ממקרים רבים בהם המדינה לא מוקירה את יוצריה הוותיקים, אשר במו ידיהם חקקו על נייר ועל פסנתר קווים לדמותה של התרבות הישראלית הישנה והטובה. בן-נון אכן מזכיר בין השורות בזה אחר זה את שייקה אופיר, את דוד אבידן ואת שושנה דמארי – שהלכו לעולמם חסרי כל בדיוק בגלל אותו חוסר דאגה  מצד המדינה שבה פעלו. לו ניתן היה להגשים את הרעיון שעלה לי לא מזמן, שב- "יוטיוב" תוקם מחלקת זכויות

יוצרים שתאכוף תשלום של תמלוגים ליוצרים ולמבצעים במקום שחברות התקליטים יעסקו בהורדת תכנים מן האתר, הייתי מצרף לפוסט הזה אפילו עשרים שירים של נחום היימן. אלא שחלומות לחוד ומציאות לחוד, ולכן אסיים ואומר שיש לעשות הכל כדי שגם היימן וגם הקולגות שלו מאותו דור והיוצרים בישראל בכלל, יוכלו לחיות ברווחה כלכלית שתסייע בידם להמשיך ולתרום עוד ועוד לתרבות במדינת ישראל. 

נחום (נחצ'ה) היימן 

"כמו צמח בר"

לחן: נחום היימן 

"אנשי הגשם"

מילים: רחל שפירא

"ימינה, שמאלה והלאה"

מילים: לאה נאור

לחן: נחום היימן 

"שירים עד כאן"

מילים: נתן יונתן ז"ל