חברה שלי שני היא הבחורה הכי יפה שראיתי בחיי,היא רזה אבל לא בצורה חולנית היא פשוט רזה בצורה מושלמת יש לה עיניים גדולות,שיער שחור חלק ופנים של בובה.

היא הולכת ברחוב וכולם מסתכלים עליה,אי אפשר להאשים אותם.

חברה שלי שני היא הבן אדם הכי חברותי שאני מכירה,היא מסתדרת עם כולם,וכולם אוהבים אותה מעולם לא יצא לי לשמוע ממישהו שהוא לא אוהב אותה כי זה פשוט לא אפשרי.

חברה שלי שני היא החברה הכי חכמה שלי,היא תמיד יודעת מה להגיד ומה לעשות.

לחברה שלי שני יש את הלב הכי גדול שראיתי בחיים שלי היא יודעת להקשיב לא כי חייבים להקשיב אלא כי היא רוצה לעזור,היא תיתן הכל למען החברות שלה והיא תאהב אותן בצורה אין סופית.

לחברה שלי שני יש חבר,מעולם לא ראיתי נער בן 17 עם מבט כול כך מאוהב על הפנים,האהבה בניהם זה משהו מיוחד,אהבה של סרטים.

שאני מספרת על החברה שלי שני אני אומרת שמעולם לא יצא לי לפגוש בן אדם כול כך מושלם שהוא גם יפה וגם עם לב ענקי.

היא הילדה הכי יפה שאני מכירה והיא הילדה עם הלב הכי ענק שאני מכירה.

לשני יש בעיה,היא רוצה להרוס את עצמה.

וזה כול כך חסר הגיון וחבל כי היא כול כך מושלמת,צריך עוד אנשים כמוה בעולם.

אבל מצד שני אני מסוגלת להבין אותה.

לשני לא היו חיים קלים,משפחה מפורקת אמא לא מתפקדת ואבא שעוד יותר לא מתפקד.

לשני לא היו חיים קלים אפילו לרגע הגורל היכה בו שוב ושוב,ואני בטוחה שאני לא יודעת חצי ממה שקרה לה והחצי שאני כן יודעת עליו זה החצי הפשוט יחסית לכל בן אדם אחר זה החצי הנוראי אבל אני יודעת שהחצי הנוראי של החיים שלה שמור אצלה.

שני התחילה בכיתה י' עם בולמיה שמלווה אותה עד היום,המצב לא בלתי הפיך אבל הוא קשה.

היא עברה אישפוזים,מחלקות,בתי חולים,יש לה בעיות בלב ובבטן השיניים שלה מלאות בסתימות.

אני זוכרת שדיברנו בכיתה י' על דיאטות וקלוריות וכל כך הערצתי אותה זה היה מעגל כזה.

אני הערצתי אותה כי היא הייתה יותר רזה ויותר דפוקה ממני,היא העריצה ילדה אחרת שיותר רזה ויותר דפוקה ממנה (וזה סיפור לפוסט אחר.)

לשני קשה,היא סובלת מדיכאון,ממאניה דיפרסיה,היא מעשנת רק כי היא רוצה להרוס את עצמה והיא גילתה שזה פחות גלוי מלגרום לעצמה לחתכים ברגליים ובידיים ובבטן (חתכים שאני בטוחה שנעשים גם היום אבל אני מקווה שבתקיפות פחות חזקה.)

שני רוצה למות והיא כל הזמן אומרת לי את זה.

אני לא בטוחה כמה אנשים יודעים על המצב שלה אבל אני והיא פשוט התחברנו וכל שיחה שלנו מגיעה לשיחה עמוקה על הבעיות הנפשיות שלה ושלי (שנראות כמו כלום ליד שלה.)

בסוף שנה שעברה שני הייתה במצב ממש גרוע ועברה לפנימייה.

אני זוכרת את שיחת הטלפון הראשונה שלנו היא התקשרה ודיברה שעה על כמה שטוב לה.

סיימתי את השיחה ובכיתי כל הלילה,לא יצאתי מהמיטה שלושה ימים.

הקנאה שלי הייתה חזקה מידי,והאמת שגם הרגשות אשם שלי בגלל שאני מקנאה בה.

אבל קנאתי בגלל שבאותה תקופה הכל היה אצלי חרא,ואותה פתאום כולם אהבו היא הגשימה את החלום שלי לפתוח דף חדש לגמרי,להתנתק מהכל.

אבל בניגוד למקרים שבהם אני מקנאה ואומרת "למה לא אני?" בקנאה הזאת הייתה מעורבת גם שמחה עצומה,שמחתי שהיא הצליחה,שמחתי שטוב לה כי באמת היא הבן אדם שהכי מגיע לו.

מגיע לשני להיות מאושרת,יותר מלכל בן אדם אחר.

התנתק לנו קצת הקשר,מידי פעם שיחות קצרות שעוררו את הקנאה שלי (שלא הייתה חדשה גם לפני הפנימייה קנאתי בה על היופי,על הטוב לב) אבל עוד פעם הקנאה הייתה זניחה בניגוד לשמחה שלי על ההצלחה שלה.

לא מזמן חידשנו את הקשר הספקנו להיפגש כמה פעמים בזמן האחרון והפעם האחרונה הייתה ביום חמישי.

נזכרתי למה אני כ"כ אוהבת אותה,מספיק רק להיות לידה כדי להבין שיש יופי וטוב בעולם שלנו.

המצב שלה שהיה טוב בתחילת שנה עם ההגעה שלה לפנימייה הדרדר.

היא כבר לא הולכת לבית הספר (אני לא הבנתי עם היא עדיין גרה בפנימייה או לא.) היא הפסיקה ללמוד כי אין לה כסף.

היא כועסת על עצמה בגלל זה ואומרת שהיא הרסה לעצמה את העתיד.

אמרתי לה שאין לה כוח בנפש,ואמרתי לה שזה לא נורא ומכינה באוניברסיטה זה שנה אחת והיא צריכה לתקן את עצמה לפני שהיא מתקנת איזה בגרות מפגרת בהיסטוריה.

היא הולכת לפסיכולוג ופסיכיאטר,הם רוצים לתת לה כדורים והיא לא מסכימה.

היא אמרה לי שהיא רוצה למות.

דיברתי איתה.

אמרתי לה את המשפט הבא שלדעתי מסכם את כל מה שאני חושבת על המצב שלה:

"קשה לי לראות את אחד האנשים היחידים שאני באמת אוהבת בעולם הזה הורס את עצמו."

כי זאת האמת.

האמת זה שאין הרבה אנשים שממש איכפת לי מהם ברמות של לבכות בגלל המצב שלהם.

אין הרבה אנשים שאני מאמינה שבאמת צריכים עזרה רצינית והם לא סתם בוכים על החיים שלהם.

אין הרבה אנשים שאני מפחדת שיום אחד הם יזיקו לעצמם ולא יהיה אפשר לשנות את זה (אני לא מסוגלת לכתוב את הפחד הכי גדול שלי בנושא לה אבל תנסו להבין.)

אני דואגת לה ברמה יומיות,אני דואגת לה כמו שלא דאגתי לאף בן אדם לפניה,אני בוכה שרע לה ושמחה שטוב לה.

אני אוהבת אותה ברמות שלא ידעתי שאפשר לאהוב בן אדם שהוא לא משפחה.

היא מדהימה ולדעתי כל העולם צריך לדעת את זה.

צריך לעזור לה להחלים,להבין שהיא לא מכוערת ולא טיפשה ולא חסרת לב ומגעילה.

לגרום לה להבין שהיא יפיפיה שהיא חכמה שהיא הבן אדם עם הלב הכי גדול שאני מכירה.

הלוואי והייתי יכולה לשלוח לה את הפוסט הזה שהיא תקרא אותו ותבין כמה שהיא מדהימה וכמה שאני מעריצה אותה וכמה שאני דואגת לה ואוהבת אותה וכמה שאני לעולם לא אוכל לשאת את האשמה אם יקרה לה משהו ואני לא אצליח לעשות כלום עם זה.

הלוואי שאם הייתי שולחת לה את הפוסט הזה זה היה עוזר לה,אבל אני חושבת שכרגע מעט מאוד דברים יוכלו לעזור לה (אני לא יכולה לחשוב על שום דבר אבל אני מקווה שיש.)

צריך לעזור לה ואני לא יודעת מה לעשות וזה קשה לי כי אני אוהבת אותה.