ברור שבסוף לא יהיה לי אומץ כי פייסבוק נמצא אצלי בתוך הרשימה של דברים שאי אפשר בלעדיהם.

אבל בכל זאת הפנטזיה של לסגור את הפייסבוק כול כך מדהימה.

אם לא יהיה לי פייסבוק אני לא אדע כמה כולם מאושרים וכמה כולם נמצאים הרבה אחד עם השני ונפגשים.

וכמה כולם תמיד נוטשים אותי.

הפייסבוק סתם מדכא אותי על זה שאין לי חיי חברה.

אני לא יודעת מה יש בי שגורם לאנשים פתאום להחליט שלא מתאים להם להיות איתי בקשר.

האמת שיש לי חברה שדי היא קישרה אותי לכל שאר החברים שאני מסתובבת איתם ועכשיו היא לא מזמינה אותי אז אני לבד כי הם לא ממש חברים טובים שלי.

והיא ניתקה איתי קשר נטו מקנאה ואני יודעת את זה במאה אחוז אז זאת בעיה שלה ולא שלי.

בנוסף הפתאטיות של סטטוסים בסגנון "באלי למות." "אסור לסמוך על אנשים" "אסור להיות מאוהב" וכל שאר החרא מדהימה כי אנשים שבאמת רע להם לא כותבים את זה בפייסבוק.

אנשים שבאמת רע להם לא מחפשים תשומת לב,להפך הם מנסים להראות שהכל בסדר שאין בעיה.

אנשים שכותבים סטטוסים כאלה אולי חושבים שהם מרגישים רע אבל אין להם מושג מה זה להרגיש רע וזה להרגיש חרא ומזה להרגיש מיותר.

זה מדהים כמה החיים של במאניה דיפרסיה זה קרה לי כול כך הרבה לאורך 5 השנים האחרונות שאני מופתעת שלא התרגלתי.

לרגע אחד הכל מדהים נפלא אין יותר מאושרת ממני יש לי חברים הכל מסתדר.

ואז מגיעה התקופה החשוכה שאין לי אף אחד,אני לבד ואני מרגישה הכי חרא בעולם.

והאמת שהשנה הייתה תקופה מאוד גדולה כזאת וממש לא באלי לחזור אליה אבל אין ברירה אני שוקעת לתקופה הזאת.

ואני יודעת באיזה דיכאון אני הולכת להעביר את הקיץ והדבר היחיד שמנחם אותי זה שאני הולכת לקורס פסיכומטרי.

אני לא ארגיש כול כך חרא כי אני אעשה משהו עם עצמי ועם הזמן שלי.

ואני אוכל להעמיד פנים שאין לי חיי חברה לא בגלל שאף אחד לא אוהב אותי אלא בגלל שאני לומדת ומתקדמת בחיים.

החודשיים האחרונים היו כול כך מדהימים,הרגשתי חיה הרגשתי טוב.

ועכשיו הכל חרא.

ולמה? רק בגלל שאיזה ילדה אחת לא מסוגלת לשלוט בקנאה שלה.

כי אני לא עשיתי שום דבר חוץ מלהיות יותר רזה ממנה ויותר טובה בלימודים

וזה לא אשמתי שיש לי משפחה מתפקדת ושהמצב הכלכלי שלי טוב.

זה באמת לא אשמתי אז למה היא מתנהגת כאלו עשיתי לה משהו מגעיל?

הדבר היחיד שמנחם אותי זה שאני יודעת שהבעיה היא בה ולא בי.

ולגבי הבחור החמוד מהפוסט הקודם.

אני מתחילה להתאהב בו וזה חרא.

כי הוא ינטוש אותי עוד חודש הוא ילך לצבא ואני עוד פעם ארגיש לבד.

וגם אם אני אראה אותו פעם בשבועיים זה לא יספיק ואני עדיין ארגיש לבד.

אז כרגע אני שונאת אותו על זה שהוא גרם לי להתאהב בו והוא הולך לנטוש אותי.

זה פשוט לא בסדר.

והנה עוד פעם באלי למות.

באמת שממזמן לא הרגשתי ככה.

לא ממש התגעגעתי אבל תמיד הרגשתי שזה יחזור מתי שהוא והנה זה חזר אז אני לא צריכה לדאוג יותר.

יאללה שלושה חודשים דיכאון הנה אני באה

*לשם הדגשה זה יהיה יותר משלושה חודשים אבל אני אופטימית.

ואם מישהו עדיין תוהה למה אני יכולה להכריז בכל כך הרבה בטחון שלפני תקופה רעה הוא מוזמן להציץ בפוסטים הקודמים ולראות שזאת מגמה חוזרת

שטוב לי ורע לי וטוב לי ורע לי.

והיה לי עוד בלוג פעם שגם בו ראו את התופעה הזאת.

באמת שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד יותר.

כי כולם נטשו אותי או ינטשו אותי.

וזאת לא הצהרה שבאה סתם בלי מחשבה חשבתי על זה המון בימים האחרונים וגיליתי שזה ככה.

ולא איכפת לי שתחשבו שאני מגזימה וחושבת כאלו החיים שלי זה הדבר כי נוראי בעולם,כי הם לא אבל מכל הניסיון של השנים האחרונות כולם נטשו אותי אז כנראה שזה הולך להיות ככה לפחות בזמן הקרוב.