"אולי אני משוגע. אני מתכוון, אולי. אבל אם זה כל מה שיש, אז אני לא רוצה להיות שפוי. את מבינה?"

הנה אני, קצת שיכורה בFRIDAY NIGHT, תל אביב.

חיילת,

בלי עזים יותר.

כל כך מהר מתרגלים לשינויים בחיים.

התחלתי להסתובב עם מחברת ועט בבסיס, למקרה שתיפול עלי המוזה ואני אתחיל לכתוב שוב. זה חסר לי.

כל כך מהר מתרגלים, סביבה חדשה, אנשים חדשים, יישוב אחר.

אהבה חדשה.

ופתאום כל הדברים הישנים נראים כמו חיים שקרו לבנאדם אחר, או חלום חמקמק שאתה כמעט מצליח להיזכר בו.

כאשר יום אחד, חתול ג'ינג'י שמן

נכנס לחדרי ופיהק

עיניו נצנצו באור השמש הזורחת

מבעד לחלון נראית מחממת

אבל בעצם היא סתם תלויה

לקישוט

הרוחות הקרות שבחוץ,

לובשות פנים וגוף ואצבעות

צוחקות על כולנו

שחיכינו לקיץ

צוחקות על השמש

שמחכה לתורה.

החתול הג'ינג'י, שהוא קצת שמן

לא מאוד

(ולמען האמת קיים רק במחשבותיי)

סיים את פיהוקו, וקרץ לי

אמר לי

לא להקשיב לאף אחד אחר

ושהקיץ הוא מצב של התודעה בכלל

ולא של מזג האוויר

ושהפינגווינים קופאים עכשיו בארץ האש שבצ'ילה

בגללי, כי לא הבאתי להם את הקיץ,

ושואל, בנימוס, אם במקרה,יש לי משהו לאכול.

טוב, לא חשוב.

לילה טוב