אז עיכלתי את העובדה שאני מתגייסת באפריל... (ההקדמת גיוס לא עזרה, ואף קיבלתי מכתב הביתה שבו המילים "בשל צורכיי הצבא" הופיעו יותר מיידי פעמים... )
ככל שאני חושבת על זה לעומק אני מבינה שאולי הזמן הארוך הזה, שאני אמתין עד לגיוס, דווקא לטובה... אני אסע מפה, אולי חו"ל קצת...יהיה לי מעניין להיות לבד לגמריי, ברשות עצמי, לחשוב על הכל לעומק, להתבונן קצת מבחוץ על החיים שלי, להרגיש דברים בעוצמות אחרות ולא לפחד מזה ולא להיות חייבת לאף אחד דין וחשבון.
אף פעם לא הבנתי את הבריחה הזו של אנשים לטיולים, חופשות ארוכות, חו"ל... לי, תמיד היה נורא טוב פה וגם כשלא היה טוב עדיין הייתה לי תחושת מחוייבות מוזרה, כאילו שאם אני אעזוב הכל יתפרק... אבל מסתבר שהשמש תזרח שוב (כן כן!!!) והיא תזרח גם עליי איפה שאני לא אהיה, רחוק מפה, אבל קרובה לעצמי, מקווה, קצת יותר...
מעצבן אותי שכמעט אף פעם אני לא מצליחה להביע במילים בדיוק את מה שאני רוצה,
משגע אותי שאין לי כשרון מוסיקלי בסיסי,
מציק לי שרוב הפעמים אני מנתחת סיטואציות ומבינה מצבים רק שעתיים אחריי שהם קרו,
מבאס אותי שאני מתנהגת לאנשים ומדברת איתם על מה שהם ירצו לשמוע ולא על מה שלי יש באמת להגיד,
מדכא אותי שאני לא יודעת לכתוב יותר יפה,
מתסכל אותי לא לדעת מה אני אעשה מחר או עם מי אני אהיה,
(איזה באסה שנגמרו לי הפעלים שמבטאים רגש שלילי, מה אני אעשה עכשיו?!)
אני שונאת לרצות לשתף במשו אבל להרגיש שהצד השני לא באמת רוצה לשמוע,
אני שונאת להבליג,
אני שונאת להיות כזו צינית...
אני שונאת לסדר את החדר, וגם את אמא לפעמיים (למרות שעכשיו היא נחמדה...),
אני שונאת להתגעגע...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
