Haters Gonna Hate

לאבד קשר עם הסביבה... להתנדנד במקום...להילחץ בצורה קיצונית והרגשה כאילו אני חייב...לרוץ...אני לא רוצה את זה יותר, פשוט נמאס לי.

זה מפריע לי בחיי היומיום, איך לא? אני מרגיש שהימים עוברים מהר בצורה קיצונית ואני כמעט ולא מוצא משמעות למשהו, כמעט...זה פחד קיצוני (מהמוות) ולא מפורש, והגיע הזמן שאשתחרר ממנו ואחיה מחדש.

אני לא מבין מה או איך אני אמור להרגיש ואם לומר את האמת? זה די מתיש.

אתה חושב שהכל לא בסדר ושאתה עומד למות מכל דבר, אתה חושב שאתה מודע להכל, שאתה יודע כבר כל דבר, אתה מחפש הסבר לכל דבר שקורה בעולם...אבל טוב, צריך להיות גם קצת מציאותיים, אני עוד ילד וזו מחשבה קצת נאיבית ומופרזת לחשוב שאני יכול להבין כל מה שקורה, כל הזמן.

האובססיביה המטורפת הזו לידע... הרצון המטורף לדעת הכל מהכל והתחושה המוזרה הזאת שאני מרגיש כל פעם שאני יודע משהו חדש, הם הדברים שעושים לי הכי טוב (ואולי באותו הזמן הם אלו שפוגעים בי יותר מכל דבר אחר? ) .

זה די מצחיק, שרק בגלל כל זה אני לא שמח, אף פעם, ודווקא עכשיו כשאמור להיות לי הכי טוב אי פעם, אני לא מרגיש שום דבר?

יש לי חברה מדהימה, הולך לי מצוין בלימודים, יש לי משפחה תומכת ואני בריא...הכל אמור להיות כל-כך טוב, למה אני מונע את זה מעצמי ו-"חוסם" על רגש טוב?

אני לא מתכוון לחכות, לשבת רגל על רגל, להתבכיין ולשאול את עצמי בלי סוף "מתי יהיה טוב?"...אני עומד לשנות את זה, עוד אפתור את הבעיה הזאת, עוד אהיה מאושר... עד אז, אדמיין את התחושה הזאת והמחשבה הטהורה הזאת ש-"הכל טוב" (נאיבי משהו, אבל אני באמת רוצה לחשוב ככה, אפילו אם לזמן קצר).

אפילו אם אני חושב שזה מאוחר מדי, אפילו אם זה הגיע למצב שכל לילה כשאני הולך לישון אני מתפלל שאתעורר למחרת בבוקר, אפילו אם כל כך רע לי (ובמקרה הזה, אין אף אחד בסביבה שיכול להבין) שהפסקתי להאמין, אני יודע שזה ישתנה, אני יודע שאני יכול להפוך את המצב הזה ושבאמת יהיה לי טוב...עוד יהיה לי טוב, רק חכו ותראו...