וואו, לא כתבתי כאן יותר מחודש...אני צריך להתבייש בעצמי.
הזמן האחרון בקצרה:
-התחלתי ללכת לפסיכולוג לחרדה...עד עכשיו הכל בסדר, אני רק מפחד שאשתעמם ואתחיל להדאיג אותו ולגרום לו לחשוב שאני חולה נפש (מה שכן, אני די גאה בעצמי שגרמתי למומחה להסביר לי מה קורה איתי\מה נעשה במשך 10 דקות לערך).
-הלחץ בלימודים ובכל מה שכרוך בזה יורד וסוף סוף יש לי קצת אוויר לנשימה.
-הייתה לי יום הולדת...עדיף שלא אפרט (מצד שני, אולי אפשר להגדיר אותו כ-"טוב" רק בזכות החברה...אה, שיהיה, זה לא יום חשוב בכל מקרה).
אני לא יודע איך, למה, מתי או איך זה קרה, אבל נראה לי שהשתנתי, שוב.
אני מתחיל להרגיש כאילו וכולם נרתעים ממני או מנסים להתרחק כמה שרק אפשר, כאילו אני איזו מפלצת שעוד רגע תקפוץ ותתלוש להם איזו יד.
זה כל כך מפריע לי, ולצערי, אני לא מצליח להבין את זה. אני לא חושב שאני פוגע בכל אדם בכל דרך שהיא, אני יודע שאם אני טועה (בכל דבר) אני יכול להודות בטעות ולהתנצל, ובכל זאת, זה נראה כאילו כולם שונאים אותי, ואני לא מבין למה.
כדי לנסות להבין מה דפוק בי ואולי להיפטר מהדבק הנורא הלכתי לידידה טובה שלי שנראה שהצטרפה ל-"שנאה" של כולם בשאלה "אני מצטער על השאלה המוזרה, אבל למה את שונאת אותי?" .
בכל אופן, במשך רבע שעה ניסיתי לשכנע אותה שתגיד לי, תסביר לי, תרמוז לי...כל דבר, רק שיהיה לי כיוון או מושג כלשהו, ובסופו של דבר הבנתי, זה פשוט מי שאני. האנשים שאני מכיר (ואולי החברה בכלל) אוהבים שינויים, אוהבים דברים רועשים, חזקים וקולניים...וטוב, נראה שאני לא יכול לעמוד בסטנדרטים שלהם . עם התובנה הזאת הגעתי רק למסקנה שיכולים להיות לי חברים רק במידה ואני "לובש מסיכה" של אדם שאני לא- דבילי, שגרתי, קולני, שקרן, מרכל על ימין ועל שמאל על מי ומה שרק אפשר ועם טעם כזה או אחר במוזיקה וצורת לבוש כזאת או אחרת.
אז תסלחו לי חברים, אבל אם כדי שתהיו לצדי אני צריך להתנהג בצביעות, ולהיות האדם שאתם רוצים שאהיה (שלמרבה האירוניה, בגלל זה גם תרכלו עלי ותהיו צבועים אלי) אני כבר מעדיף לשמור על האישיות שלי, להיות אמיתי ולעמוד (לבד) מול התוצאות.
מה אעשה בסופו של דבר? אני לא יודע, אבל אני רק יכול לקוות שבסופו של דבר המצב יסתדר איכשהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
IL Guerriero