חברים יקרים, אני רושמת את המילים האלה,
לא כדי לחפש מישהו שירחם עלי, אני כותבת את זה כי אני יודעת שיש עוד אינספור בנות כמוני
שחולות בזה. אני רושמת כדי שתבינו כמה שזה מסוכן. וכביכול אני... "אני יוצאת עכשיו
מהארון".
עם כל הפחד בדבר, ושכולם יראו אותי עכשיו
כמו שאני. אני בולימית. אני מקיאה. אני מקיאה את מה שאני אוכלת, כבר שש שנים. ולא כי
כיף לי אלא כי אני לא יכולה לעצור. יש ימים שאני מקיאה חמש פעמים ביום. ויש ימים שלמים
שאינני מקיאה בכלל. אחרי שש שנים, הגיע היום הזה (שאני מוכנה להודות בזה), שאני מסתכלת
על הידיים שלי, הן יבשות ופצועות מוות, אני אנמית, השיניים כואבות מחומצות הקיבה, כל
מכה קטנה שאני מקבלת רואים אותה, אני מפחדת לצאת עם אנשים כי אני יודעת שלא אוכל להביא
להם את מה שהם מבקשים, כי אני מפחדת, אולי לא אוכל להביא ילדים לעולם כשהמחזור שלך
מגיע פעם ב...
ישי מים שאני ישנה יותר ממה שאני מסוגלת,
יש ימים שאני חייכנית וקופצת מאושרת כי הצלחתי להעביר עוד יום ללא הקאה. יש ימים שאני
מדוכדכת כי אני יודעת שאין שום סיכוי בעולם שכשאגיע הביתה לא אקיא את נשמתי. אז כן,
אולי יש לי פנים יפות, וחלק מהזמן אני מאד חברותית, וחלק מהזמן מאד מעצבנת, אבל אני
האמיתי... אני בנאדם חולה, שמקיא את נשמתו, חסר ביטחון עצמי, מפחד ממחמאות, כי המחלה
התחילה ממחמאות, מפחד להחמיא כי אולי פתאום זה יגרור אדם אחר למצבי שלי. אז כן, בתמונות
אני נראית מאושרת, הכל כדי שיחשבו שטובו מושלם. אבל לא הכל טוב ומושלם, בנות יקרות,
בנות שיודעות שהן חולות בהפרעות אכילה. אנא ממכם, לכו לטפל בזה. אני כבר שש שנים בזה,
ואם הייתי יכולה לעזוב את העבודה עכשיו ולטפל בעצמי, הייתי עפה על זה. אז נכון אני
לא רזה ואולי גם אף פעם לא אהיה, אבל זה שווה את זה. כי הפצעים בידיים, הלילות הקשים,
הסיוטים, הכאב בבטן, הקושי לנשום, זאת המחלה שמשחקת לך בראש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
