יש דברים שכל כך קשה לי להתרגל אליהם... אני לא יודעת מאיפה להתחיל לנסות..

אולי מהעבודה החדשה... כן כן גם אני בתור חיילת משוחררת התחלתי מועדפת בסופו של דבר..

אולי מלחזור לקשר עם מישהי שהייתה חברה הכי טובה שלי במשך כמה שנים והתנתקנו בפיצוץ וכרגע היא עדיין זרה לי..

אולי מזה שלבחור שבו אני מאוהבת כבר מעל לשנה יש חברה עכשיו והאינטימיות בינינו הפסיקה ברגע... (זה מסובך)

אולי הייתי צריכה לפתוח בזה שבראש ובראשונה אני צריכה להתרגל למישהי שונה שקיימת לי בראש...

מישהי אחרת שלוחשת לי איך להתנהג... קוראים לה מנדי... והיא הקול שמלווה אותי מגיל 14..

הקול שאומר לי לחתוך את עצמי ולנסות להתאבד... הקול שמשכנע אותי שאף אחד לא אוהב אותי ושלאף אחד לא אכפת..

הקול שאומר לי שאף אחד לא פה בשבילי ושאני בן אדם כל כך רע ודפוק שאף גבר לא יתאהב בי באמת...

הקול שהצלחתי להשתיק לפרקי זמן ארוכים בשנים האחרונות למרות שמידי פעם היא צצה.

עכשיו היא חזרה לחלוטין... מהבוקר עד הלילה ובחלומות... התחושה המציקה הזו חזרה..

לא יודעת כבר איך להשתיק את זה.. את הפחדים האלה והחששות האלה..

זה מה שמרחיק אותו ממני... אנשים אחרים ממני... את עצמי ממני!

מנדי חזרה... הצילו!

לפעמים בחיים מגיעים לשלב שבו אתה עומד.... ולא יודע לאן פניך מועדות.

כרגע, אני במצב כזה.

משוחררת, רווקה, אבודה כזו שלא יודעת מה לעשות עם החיים שלה.. עם הרבה חלומות הרבה שאיפות אבל אפס במעשים.

זהו אינו תירוץ למצב שבו אני יושבת כרגע אצל חברה בבית אחרי מפגש עם הידיד שבו אני מאוהבת עם חברה מושלמת, חסרת עבודה או מעש בחיים ואפילו אין פתח קטן למערכת יחסים חדשה...

זה טיפשי איך אתה חושב לפעמים שברגע שיש לך ריגוש חדש בחיים הכל כביכול מסתדר...

אז אני רוצה ריגוש, מחפשת את זה. 

לא משנה מה, יש בי איזו תקווה לצאת מזה. אך איך אעשה את זה ללא שום חבל שיזרק אליי לתוך הבור העמוק שבו אני נמצאת כבר חודשים? את זה אני לא יודעת אבל בכנות יש אדם אחד שאני רוצה שיזרוק אליי את החבל שלו ויציל אותי מכל הגועל שנשפך עליי לתוך הבור.

יש בחירות בחיים שאני עושה שהם טיפשיים.

על טעויות משלמים, למרות שני לא יודעת אם לקרוא לך טעות.

כל מני מחשבות שמציפות אותך בלילה שמציקות כל כך וזה גורם לך לפנות לבלוג..

לילה טוב.