נגד מטוסים.

לקחתי חופשה, שלא נתנה לי גם להיכנס לבלוג. הדבהר היחידי שהצטערתי אליו.

למען האמת, גם לא הייתה לי דרך להיכנס למחשב גם אם רציתי.

אני התגעגעתי לכאן.

אני שונאת להודות בזה. אין לכם מושג כמה.

אבל מיכ צדק. הוא צדק. ואני שונאת אותו על כך.

אני שונאת את קטניס ממשחקי הרעב בגלל קטע אחד שגרם לי להתכווץ.

רגע אחד של הזדהות.

אני שונאת לחשוב כמה הייתי פגיעה, כמה הייתי חלשה, וכמה אהבתי להיות ככה. פשוט להתמוסס לתך הצרות שלי ולדעת שיש מישהו שדואג, אולי רק לכמה שעות.

אני מנסה להזכיר לעצמי שהכל בדמיון שלי, אני יודעת שזה לא אמיתי, אז למה זה עדיין מפחיד ?

אולי זה כן אמיתי ?

אולי זו לא אני המשוגעת, אלא אתם ?

בואו נכריז עלי כבעלת שפיות אלטרנטיבית.

כבר שני לילות לא הצלחתי לישון, אני מרגישה רדופה.

אני שומעת קולות. הם לוחשים בשקט, דברים שאני לא מבינה, מילים שאני לא מכירה.

כשיש חושך, כשאני לבד.

אז טמטמתי את עצמי עם כמויות אדירות של טלוויזיה, לנסות להשכיח אותם.

אבל הם לוחשים שם, ואני יודעת מה הם מנסים לרמוז.

כל בוקר אני מתעוררת ויודעת כמה קל זה יהיה לרדת ופשוט לבלוע כדורים ולקוות שלא יהיה מחר.

אבל משהו מונע את זה.

אין בי התלהבות.

אין בי שוב רוח חיים.

זה נהיה קשה יותר ויותר ויותר.

ואני שונאת להודות שמיכ צדק.

אני מנסה לכתוב מעורפל, כדי שלא יבינו.

והם עדיין עיוורים, במקום לטמטם לי את המוח עם כדורי מצברוח ורספירדל, במקום לקחת אותי לפסיכיאטר, הם פשוט עומדים שם ומעמידים פנים שהכל בסדר, שאנחנו משפחה נורמלית, שכולנו חיים באושר ועושר.

ואני עוד חושבת על כמה שהיתי טיפשה באותו הלילה, וזה רודף אותי גם. על כמה כיף היה להיות טיפשה. ועל כמה שאני מתחרטת על זה, על ה שחשפתי את המחשבות הפרטיות ביותר שלי.

ואני כל הזמן רואה חיזיון, שלי, לא עכשיו, בעתיד. 

ואתם בכלל לא מבינים, למי אני מספרת את זה ?

חבורה של קוראים אנונימים, מבקרים רנדומלים, אנשים קבועים שנכנסים, קוראים ולא מגיבים, לא נותנים אפילו כתף תומכת ווירטולית.

ואני קורסת. ואני בטוחה שאתם, אלו שחוזרים לקרוא, נהנים לראות את ההתמוטטות הנפשית שלי.

יום אחד אתם תבקרו, ואני לא אגיב פה הרבה זמן, אולי אצא שוב לחופשה, ואולי אני פשוט לא אכתוב יותר..

ואחרי הרבה מאוד זמן, אתם תבינו שאני פשוט עוד חלק מהיקום.

הא, תחשבו על זה, אנשים שלא מגיבים. הא!