נגד מטוסים.

אני יודעת כמה אנשים אוהבים אותי. אבל אני לא מרגישה אהובה, קרה לכם ?

"לא משנה מה אנחנו אוהבים אותך." "אני לא אוהבת אתכם, מעולם לא אהבתי. "

והם לא מוותרים.

זה הגיל, שבו חברים חשובים יותר מההורים. אבל מעולם לא אהבתי אותם. וזה קצת עצוב.

בא לי לישון ולא לקום. 

בא לי לתלוש את האיברים האלה, שמציקים לי, בכל שניה. שפועמים. שגורמים למחנק.

"עצב זו שמחה לאנשים עמוקים." - סאלי ספארו, דוקטור הו, עונה 3, פרק 11.

נמאס לי לכתוב כאן את אותם הפוסטים. על כאב. על מחשבות. על קולות.

אתם לא שומעים את הלחישות האלה ? בשפה זרה, שפה שלא קיימת. והן אכזריות כל כך.  מילים שאני לא מבינה, אבל יודעת על מה הן מדברות.

זה לא משנה כמה אני אזכיר לעצמי שהן לא אמיתיות. אני מרגישה אותם בדם שלי.

כל כך הרבה דמויות, כל כך הרבה חלומות, ואף אחד לא יתגשם.

האם תוכלו לנחש מה המשאלה שלי ?

עד כאן-

.