נגד מטוסים.

סיפור קצר זה נכב בהשראת הבלוגר הזה.

אביה נשענה על דלפק הפיצוציה, היה בערך חמישים מעלות בחוץ ואחוזי לחות גבוהים כל כך שזה היה ממש מפליא שאי אפשר לראות מים. היא הזיעה, גם בגופיה שחורה ומכנסי שלושת-רבעי ירוקות מלוכלכות.
היא זרקה מבט לכיוון המוכר, עוד בן עשרים ומשהו בעבודה זמנית, עד שיתאפס וילך לאוניברסיטה או חרא כזה. הוא בהה בחזה שלה.
היא דחפה יד לכיס ושלפה חפיסת סיגריות ומכשיר בלקברי מדור החדש שכייסה מאיזה נער שמנת שנולד עם כפית כסף בפה, היקי ויד בכיס והמכשיר שלה, יקח לו איזה יום להבין את זה ולנתק את השיחות, אבל המכשיר עדיין טוב.
"תביא אש," היא זרקה למוכר, ורק כדי להכניס אותו לאשליות שיש לו סיכוי היא השפילה מבט לכיוון המפשעה שלו וליקקה שפתיים. הסיגריה בין השפתים, אש ושאיפה עמוק עמוקה שתשרוף לה את הריאות ותשחיר לה את השיניים. הניקוטין לא ממלא את החלל הריק, אבל הוא מרגיע את העצבים הדרוכים שלה.

בגיל שתים עשרה היא יצאה על ההורים האדוקים שלה, 'פינגווינים' כמו שקוראים להם ה'חברים' שלה, שנמאס לה ללבוש שחור, שחם לה ושהיא בכלל לא מאמינה בשום דבר. הם בתגובה החליטו להתכחש לה ולזרוק אותה מהבית, אבל לא לפני שהיא הצליחה להשיג חמש מאות שקלים ולתפוס אוטובוס לתל אביב.
בגיל שתים עשרה ושלוש עשרה היא הייתה בבתי מחסה כאלו ואחרים, אבל זה לא הסתדר, לא באמת, כך שהיא והחבר'ה החליטו לעזוב מהר מאוד.
מבחינתם היא הייתה סתם עוד רלי, בטח קיצור של רחל ולא יותר מזה. אולי בשנה הראשונה הייתה לה איזו תקווה שישלחו לחפש אחריה, אבל זה לא קרה.
בתל אביב אנשים מוזרים ולא שומרים על הכסף שלהם, אז גנבות קטנות לא קשות במיוחד ואז קונים מצרכים בסופר והולכים להירגע בים. אבל תל אביב צפופה ואחד החבר'ה אמר עוברים לנתניה יש לי שם חבר שיסדר אותנו טיפ-טופ.
כיוס אחד מוצלח שהשיג להם אלפיה והם על אוטובוס לתחנה המרכזית.
החבר לא סידר אותם, לא טיפ ובטח שלא טופ, אבל בנתניה צפוף פחות ויש המון ילדי שמנת שרוצים להרגיש קשוחים, וגם כמה אתיופים ורוסים שרוצים להשתלב והמון אולרים. ככה שאוכל לא חסר, כסף מכייסים וחוסכים לדברים חיוניים באמת.
פעם אחת הם שדדו מתרימים לסרטן, שכמובן לא התנגדו כי אלו ההנחיות והשיגו סכום יפה. כשאחד הילדים צעק להם "אין לכם לב? לגנוב מחולי סרטן?" היא לא התרגשה וענתה בקרירות "יש עוד מתרימים שרוצים להשתיק את המצפון, גם בלי הזבל שיש לכם פה הם ימותו או לא."
אחרי השוד המוצלח הזה היא קנתה תיק ועוד בגדים להחלפה, וגם חזיות וכאלו דברים נשיים, כי היא לא ידעה על מחזור, ואז עברו לגור בים. מתקלחים במים, מכבסים במתקנים לשטיפת רגליים וככה חיים מיום ליום.
כך יצא שבגיל חמש עשרה, כשהיא מפותחת מינית ושיכורה לחלוטין היא איבדה את בתוליה באונס מאולתר מהחבר'ה. זה לא הרגיש נעים אבל היא הבינה כמה שזה עוזר.
בגיל שש עשרה, עם האנשים הנכונים שסידרו לה תעודת זהות מזויפת, כי מבחינת העולם היא עוד נמצאת אצל ההורים או בכלל לא קיימת היא עשתה את הקעקוע היחיד שלה באיזה חנות מפוקפקת, שבכלל לא טרחה לבדוק בת כמה היא.
היא קיעקעה על הצד הפנימי של הזרוע את מספר הטלפון בבית, כמזכרת תמידית. התגובה היחידה לכך שקיעקעה מספר הייתה 'מה את בשואה?' והיא לא טרחה לגיב.
בגיל 17 היא מצאה עבודה באיזה מחסן נעליים שכל מה שהיא הייתה צריכה בשבילה זה להעמיד פנים שהיא בת תשע עשרה ולשכב עם הבעלים, אחרי כמה זמן היא שכרה דירה עם איזו שותפה טיפשית.
באותה השנה היא התחילה לעשן ופעם בשבוע עשתה פן כדי להחליק את השיער הכהה והמקורזל שלה ולהרגיש שהיא שווה משהו.
 
באותו היום הלוהט ביולי היא נשענה על הדלפק ועישנה ובהתה בקעקוע, כמה פעמיים היא התקשרה, לוודא שלא החליפו מספר, לא דיברה, רק נשמה בקו השני והקשיבה לקול של הוריה המזניחים מנסים לברר מי הסוטה.
היא שוב הביטה במכשיר וחייגה את המספר, בכוונה לדבר, פעם ראשונה זה שבע שנים.
צלוצול ועוד צלצול ואז קול של ילד מהקו השני.
"שלום, את מי רוצים?"
הקול לא היה לא מוכר ואני נשמה עמוק לפני שענתה. "מי מדבר?"
"יהושע."
היא השמיעה גיחוך קטן ומריר ותהתה אם הוא זוכר אותה בכלל, או ששמע עליה אי פעם. היא עזבה כשהוא היה בן שנתיים בלבד ובחישוב מהיר היא הבינה שהוא בן תשע כיום.
"מי זה?" הוא שאל שוב.
אביה תהתה איזה שם להגיד, את מי לבקש, מה לומר בעצם. מה היא ניסתה להשיג בשיחה הזו.
"מדברת אביה, אתה יכול להביא לי את אמא?" היא קצת נחנקה במילה אמא. מילה שנשמעה כל כך עתיקה ולא מתאימה בפה שלה. מילה שבה לא השתמשה שבע שנים. היא שמעה אותו צועק מעבר לקו "אמא! אביה רוצה אותך!" וברגע אחד חלפו בה כל החששות לאיך שאימה תגיב. תגיד לו לנתק או שתענה ותצעק עליה או מה?
"הלו?" נשמע הקול הנשי המהוסס והבקושי זכיר ההוא מעבר לקו.
"היי, אמא," היא ענתה בכזו מרירות שהפתיעה את עצמה.
האם השתנקה לרגע. "שבע שנים," מלמלה וצקצקה בלשונה. "מה את רוצה?"
טעם מר של החמצה הכה באביה. זה כל מה שיש לה להגיד, אבל זה טוב יותר מכפי שהיא ציפתה שיהיה.
"הוא בכלל מכיר אותי, הקטן? שמע עלי? או שקיללתם בכל פעם שהזכירו את שמי? טרחתם לחפש אותי? לא, את זה אני יודעת שלא. את יודעת מה, אני לא מבינה למה התקשרתי בכלל."
"איפה את?"
"מ'זה עניינכם?" ירתה אביה.
"תגידי לי, מה את רוצה?" הקול של אימה היה כל כך סתמי וכל כך מכאיב. אביה בהחלט לא ידעה מה היא רוצה, וזו הייתה בעיה. כשכבר החליטה מה לענות לאם, כשתימצתה את כל מה שרצתה לצעוק עליהם, שרצתה לפגוש אותם, שהיא לא יודעת מה לעשות עם זה, נשמע קול צלול של אישה אלקטרונית שמכריז 'קו סלולרי זה נותק עקב בקשת המשתמש' והשיחה התנתקה והיה ברור לאביה שהיא לעולם לא תתקשר שוב.