נגד מטוסים.

הפוסטים שלי נהיים קצרים יותר ותכופים פחות.

לפעמים כי אין לי מה לכתוב, כי טוב לי, כי ראיתי שמלה מהממת בקניון ואני חושבת שזה שטחי לכתוב על זה, כי אין שום דבר משמעותי.

ולפעמים כי אני מתביישת.

כי לא הלכתי לליל הסדר ואני מרגישה רע, כי כל מה שעיתי במקום זה זה לבכות ולחטט בארון כדורים החצי ריק מאז השיחה מהמשטרה על זה שאני מנסה להתאבד.

ואני לא בסדר ואני שבורה אבל אני מתקנת את עצמי.

לא, לא הולך טוב. זה התקפים שנהיים גרועים יותר ויותר.

כמו ואן גוך בפרק של דוקטור הו, זה פשוט ככה, מה הטעם, באמת שאין. אני לא מצליחה להכריח את עצמי לקום מהמיטה.

אני עייפה.

ואני רוצה לנסוע ללונה פארק.

וסחתיין על שרי האריסון שהזימנה את כל עם ישראל למגוון מוזיאונים על חשבונה, כי הייתי היום במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית והתערוכת חרבות שלהם מדהימה.

עד כאן-

.

עריכה:

הנה סיפור שלא חשבתי לפרסם כאן כי הוא ממש אישי. יותר אישי מכפי שתוכלו להבין. הוא לא טוב במיוחד, הוא משעשע רק מי שמבין את הבדיחה והוא מכאיב רק למי שיודע את הסיפור. כלומר, רק אותי.

"אוי, דארלינג,"  היא אמרה וכיוונה את האקדח, "זה לא אתה, זה הכסף."
זה כל מה שהוא שמע לפני היריה.
הוא הרגיש את הכדורים, אחד אחרי איך פולשים לו לגוף ומשסעים את הבשר, והכאב התמלא בחמימות של דם נוטף.
הרעש של שריקה הכדור, כמו בהילוך איטי והפקיעה, והצליל המבחיל הזה כשהוא נפגע.
הוא הושיט ידיים אל הפצע ולפתע התקשה לנשום, ידיו היו מכוסות דם, פגיעה מדויקת ללב. הכדור הבא חורר לו את היד.
אפילו לא צרחה, רק אנקה קטנה לפני שהוא התמוטט על הרצפה, גונח ומשתנק עד שהשתתק.
"מאושרת, יקירתי?" היא אמרה. לא היה שם אף אחד.
"חשבתי כך. עכשיו איפה הכסף שלי?"  היא החזירה את האקדח לנרתיקו השחור.
"בומביג'ו עשה עבודה חלקה, הוא אף פעם לא מפספס," היא אמרה והסתובבה, משירה מבט חודר, אימתני וחסר פחד לדמות.
"פשוט תסתמי. אנחנו בסמטה, אף אחד לא רואה את העסקה המפוקפקת הזו!" היא כמעט צרחה.
"אני הרגתי אותו, בגללך, כי את ביקשת. הבטחת לי כסף, הבטחת לי תהילה והבטחת לי אושר. אז אני מחכה לתגמול שלי!" היא נראתה נסערת. אבל האוויר לא ענה. "אל תצחקי לי ככה!"
"את הבטחת, את נשבעת- "
"לא, דארלינג. היינו שלושה, ורק אחד יצא מכאן!" היא כיוונה את האקדח לנקודה לא ברורה, מול הקיר וירתה, מגחכת ואז משתתקת.
"למה אין לך דם?" היא לחשה, מרגע לרגע היא הייתה מפוחדת יותר. "את לא- לא! את משקרת!"
היד שלה רעדה וזזה ממקומה.
"מאיפה הם באו?! תענו לי!" היא הביטה לכל הכיוונים בטירוף, מכוונת את האקדח לכל אחד ואחד מהדמויות שלא היו שם. "אחת, שתיים, שלוש..."
היא ספרה אותם אחד אחד. "לא!"
היא נשמה נשימות מקוטעות, דחופות, מהירות. לאט לאט היא האטה את הנשימה, אבל המבט לא נחלש.
"אנחנו עשרה כאן. אבל רק תשעה יצאו מכאן בחיים. רוצים להמר מי ימות? אני כבר בחרתי!" היא אמרה, בטירוף מהול בשמץ שיעמום. היא חיכתה לתשובה שלא נשמעה.
"אז ככה. נשחק את זה ככה." היא מלמלה וכיוונה את האקדח וספרה; "אחת- " היא הצביעה לדמות הראשונה. "שתיים- " הדמות השניה קיבלה נעיצת אקדח. "שלוש-" הדמות השלישית הייתה על הכוונת. "ארבע-" האקדח הופנה לדמות הרביעית.
לפתע היא כיוונה את האקדח לרכתה וירתה בלי שום התראה מוקדמת, אבל צופה מהצד נשבע שהוא שמע אותה ממלמלת "הא-הא, ידעתי כל הזמן." בדיוק שניה לפני שהיא מתה.