אז אני ודני עוד עובדים על השיר. המנגינה שהוא כתב מדהימה, היא כל כך עלילתית ודרמטית, שאפשר להרגיש איך הוא מספר סיפור גם בלי מילים, המילים פשוט צצות לבד. אני עוד עובדת על הבתים, כי המילים עוד לא גמורות. והוא מצידו מנסה להתאים קצת את המנגינה, כי יש בה כמה קטעים מקוטעים. וגם להתאים אותה לקול שלי, שבשיר הזה לא מצליח להיות עוצמתית. באמת יש בינינו חיבור מוזיקלי מדהים, ונורא כיף לי לעבוד איתו.
בנוסף לזה הכנתי לבוס את המסמך שהוא ביקש, למרות שאמרתי לו שאני אתעכב עם התמונות ושצריך לבקש מא"ו אישור להשתמש בתמונה שלו. אבל ס"כ, יצא לא רע. ובנוגע לתמונות זה באמת בעייתי, כי אני צריכה לצלם גם תמונות לכתבה בשביל הטור שלי. וי"ב אמרה שיש בעיות עם זמן בשבילה. ואבא שלי מצלם נוראי. אז אם יש צלמים נחמדים בישראבלוג שרוצים לעשות איתי מיני הפקה, לא בדיוק אופנה, אבל משהו בסגנון... טוב... ><
ס"כ, התקופה הזו הולכת טוב. אני מצליחה להתמודד עם עצמי. אני עוד שונאת את עצמי על הקטע של הבית ספר, אבל אני מתמודדת, ומבקשת מאנשים שלא ידברו איתי על לימודים כי זה עושה לי רע. אני מעמישה על עצמי הרבה, אבל בלחץ הזה אני דווקא מצליחה לעמוד.
גם חזרתי לכתוב, טוב, בערך. אבל זה מרגיז, זה כמו האפקט של סרט אימה ביתי, כולם צוחקים במקום לפחד רק כי הם מכירים את האנששים. ולכן כשאני כותבת משהו על הקהילה שלי, במקום להחמיא לי איך שאני בונה את המתח טוב, הם מתפוצצים מצחוק. שנה שעברה במחנה כל כך התגאיתי שאף אחד לא צחק מסרט האימה שלי, חלק אפילו נראו קצת לחוצים. זה היה חתיכת הישג, בהתחשב שזה היה סרט אימ ה עם אנשים שהם מכירים ובאורך שלוש דקות וארבעים שניות, וכלל סצנה של בחורה מתגלגלת במדרון ובועטת במוכנת שתיה, ושהוא היה אילם, בערך.
אני מודה, אני קצת בוהמית, אני מעריצה אומנות וסגנון חיים חופשי, ומצד שני אני כלבה קפיטליסטית שמוכנה לדרוס כל אחד כדי להגיע לפסגה. ואני יודעת להפעיל מניפולציות רגשיות. אבל אתם יודעים, לכל אחד יש טראומת ילדות שהפכה אותו למי שהוא.
בשנים האחרונות התחלתי ךתכנן בהדיקות יתרה את ימי ההולדת שלי, לעולם לא תוכלו לעשות לי מסיבת הפתעה, כי אני מתכננת חודשיים מראש. כן, זה בטח קשור לכך שמעולם לא עשו לי מסיבת הפתעה, גם לא כשהייתי קטנה, ולא כשגדלתי, ושבקושי באו. לא הייתי הכי פופולארית. ואני כן מכורה לתשומת לב. זה עושה לי טוב, להיות במרכז העניינים, לדעת שלמישהו אכפת. שמעריצים אותי.
בכללי, אני חושבת שבשנתיים האחרונות ממש השתניתי, באופן קיצוני. אני יודעת שזה בעיקר קשור לעובדה שפרשתי מבית ספר וחזרתי אליו, אבל אני בטוחה שזו הגרסא הכי טובה של אני שקיימת. אני מקווה שנ"מ גרסא 17 תהיה יותר מוצלחת מנ"מ גרסא 15.5 או 16. או 16.9, בכללי, אני תמיד שואף להגיע לגרסא טובה יותר, חכמה יותר, בוגרת יותר, לחוצה פחות, מבינה יותר, מוכשרת יותר. אבל זה בסדר, כי אני בגיל ההתבגרות. ההורמונים שלי עוברים לצד הרגשי במקום לאקנה, וזה גם טוב בדרכו שלו, כי יש אנשים שממש בוכים לי על זה, ואני מבינה, באמת שאני מבינה. זה לא שקיבלתי גנים טובים, אבל משום מה הפנים שלי יחסית חלקות. אבל גם התחלתי להיות אובססיבית למראה שלי בשנה האחורנה.
זה כנראה החיסרון הגדול של גרסאות 16 עד 16.9, שנורא אכפת להן פתאום ממראה, אופנה, איפור, אחוזי שומן. נהייתי קצת שטחית, ופתאום נורא אכפת לי. פעם לא הייתי מתאפרת, והיום אני מרגישה חשופה בלי איפור. זו סוג של מסכה, זו סוג של הגנה. גם לי יש קול קטן בראש שאומר כמה שאני שמנה, משהו שהוא ממש חדש, כי פעם לא היה אכפת לי. אבל כשראיתי איך הועלם מסתכל עליי שונה אם אני נראית טוב... או אם אני לא נראית טוב...
כן, אני רוצה להיראות כמו כולם. אני רוצה להיראות טוב. ואני רוצה לא לבלוט, לפחות לא לבלוט בצורה שלילית.
כמובן שאני נכנסת לחרדות גם אם אני לא בולטת...
טוב. אני חושבת שהלכתי יותר מדי סחור סחור, ועדיין לא מצאתי את השוט שלי, ואני עדיין צריכה להרכיב את הקוספליי.
עד כאן,
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעל מטומטמת.