נגד מטוסים.

טוב, אז יוני כבר נגמר, והלחץ עולה.

הברזתי אתמול מהשלמה של הרפואי בצה"ל, וזה רק בגלל שהאידיוטים לא ענו לשיחות שלי בבקשה לדחות. התיקים של האבחונים שלי עוד לא יצאו מהארכיון, ולוקח להם זמן, ולא בא לי להטרטר שוב ושוב לתל השומר.

הטור שלי כמעט מושלם, מלבד עניין הצילומים הבעייתי. אני לא פוטוגנית, אני לא מצטלמת יפה, ורוב ה'צלמים' לא אוהבים לעבוד איתי כי א. אני נרקיסיסטית. ב. אני מחשיבה צילום על הגבול של אומנות.

כל בת 12 עם מצלמה חושבת שהיא אמנית, וזה לא מקובל עלי, כי ההגדרה שלי לאמנות היא די ברורה. יש הבדל כל כך דק בין יצירת מופת לערימת זבל, הבדל כה דק וכה פשוט וכה מורכב: כשאתה יוצר אומנות אתה מכניס בה משהו מתוכך. איזו פיסה של נשמה, של האישיות שלך, שכל אחד שמתסכל יוכל לזהות. כן, זה אתה, זה לא יכול להיות אף אחד אחר, זה משהו שלך, בלתי ניתן לחיקוי.

תמונות שמים, או נוף, או נעליים, לא מראות לי יחודייות, לא מראות לי את הנשמה של הצלם. נתקלתי בצילומים שריגשו אותי, העציבו אותי, או גרמו לי לתחושת חמימות פנימית, וראיתי צילומים שלא היה אפשר לטעות מי צילם אותם, אבל לרוב הצילומים אין את האיכות הזו.

לכן רוב הצלמים לא אוהבים לעבוד איתי. אני גם נהיית נבוכה מאוד בקלות. והתמונות האלו צריכות לסמל המון, הן צריכות לסמל את איך שאני רוצה להחצין את עצמי, את גודל האירוע של יום הולדת 17 בשבילי.

כן, אני לא מקורית, ואני אובדנית, אבל יום הולדת בשבילי היא המשמעות העתיקה של ספירת השנים: כל הכבוד, עברת עוד שנה. בהצלחה בלשרוד עוד אחת. זה היה הישג, כמו לצוד נמר או לגלות את האש, שני דברים, שאגב, יכלו גם כן להרוג אותך.

אני מנסה ללמוד לשיר במדויק את Never Forget של גרטה ויונסי מהאירוויזיון השנה, הצבעתי להם, אבל זה שיר ממש קשה לדייק בו. בעיקר כי אני שרה יותר נמוך מגרטה. בנוסף, אני עוד עובדת על השיר שלי ושל דני, שמתקדם נהדר, והרוב בזכותו. אם תקשיבו ליצירה שלו בפסנתר  אתם תבינו על מה דיברתי. את היצירה הזו אף אחד אחר בעולם לא יכל לכתוב, אפשר לזהות בה משהו ממנו, משהו מובהק. אולי איך שהמנגינה כל כך ציורית ועלילתית, שמתאימו לאופי שלו, או אולי זה הפרטים הקטנים. אני לא יודעת לשים על זה את האצבע, אבל המילים פשוט נפלטו כששמעתי את המנגינה. הוא באמת מעורר השראה. חבל שאני רואה אותו לעיתים כה רחוקות.

אז אני לומדת בכללי, די הרבה דואטים, כי פתאום יש אנשים שרוצים לשיר איתי. יוני, ושיוונוס, וכל מיני. שזה די מרגש אותי. כי אחרי שהאגו שלי ירד והפנמתי שאני לא שרה הכי טוב שבעולם, ולמדתי לסתום את הפה קצת יותר, פתאום באים אנשים וממש מבקשים שאני אשיר להם. כן, אני עדיין מאוד חופרת, ושרה בכל הזדמנות, אבל זה התמעט מפעם.

הלוואי שידעתי איך לשים פה שיר מיוטיוב, כי הייתי שמה לכם כמה שירים שמסמלים את השבוע שעבר עלי.

עד כאן,

נ"ב: זו תקופה ממש טובה. פתאום אני יודעת שלחלק מהקוראים כאן באמת אכפת, וזה עושה לי טוב.