הקשבת לדניאלי ולא שיקרת. מה יצא לך מזה ? הפניה לפסיכיאטר צבאי.
אז צה"ל לא כל כך מאמין בי בכל זאת.
"היו לך בני זוג?"
"אממ.. בטח. יצאתי עם בחורים."
לקב"ן היו שאלות מוזרות. והוא כל כך הזכיר לי את מיקי, אותו הקול, אותו הנוכחות רק שיער אחר.
"היו לך פעם מחשבות אובדניות?"
מהססת.
"כן."
"מתי בערך? גם עכשיו?"
"יותר סביבות ח'-ט'. עכשיו... כבר לא. כאילו, יש רגעים מתבגרותיים של כאלו ששיו בא לי למות, אבל לא באמת."
שיט. זה האמת. אני באמת לא רוצה למות. מאיפה הגישה החדשה הזו? אני מתה מפחד, אני שונאת את הכל, אני פאנואידית, אני כל כך הרבה דברים, אני לא בסדר. אני לא בסדר. אבל אני לא רוצה למות. ממתי זה?
"היו ניסיונות אובדניים?"
"לא, רק מחשבות."
שקרנית. נו טוב. זה רק שקר אחד קטנטן.
"למה פרשת מבית ספר?"
מהססת. ממלמלת. "אני לא יודעת. פשוט הפסקתי להגיע."
"היית אצל פסיכולוג או פסיכאטר? כמה? באיזה שנים?"
"שמע, אף פעם לא קראו לזה 'פסיכולוג' או 'פסיכיאטר'. תמיד נתנו לזה שמות יפים כמו מטפלת בתנועה, או במוזיקה, או באומנות. אתה יודע, נותנים שמות יפים כמו שצה"ל יודע. כמו כל המש"קיות שהן בעצם פקידות."
"עכשיו גם קוראים למחסנאי אחראי לוגיסטיקה. "
לפחות יש לו חוש הומור.
"איך הPDD מתבטא בחיים שלך?"
"אני לא יודעת. כאילו... בכלל לא ידעתי על ההגדרה הזו לפני הצו ראשון שההורים באו ואמרו לי שמעי, יש לך אבחון כזה וכזה בשביל צה"ל וכו' וכו'. כל מה שאני יודעת זה מלקרוא מכתבים שלא הייתי צריכה לקרוא ולצותת. אז אני באמת לא יודעת יותר מדי."
"עברת בתי ספר?"
"כן. עברתי הרבה בתי ספר."
"למה?"
"בעיות חברתיות."
שקט. לא רוצה להרחיב.
"איזה בעיות חברתיות?"
מתחמקת. "ביסודי רבתי עם כל העולם. הייתי המוזרה, אז הציקו לי, ואני לא מאלו ששותקים. כמו כל אלו ששומעים עליהם בחדשות, התעללת בי החזרתי לך. הלכתי מכות הרבה."
יסודי. ביסודי לא עברת בית ספר, אבל העקרון אותו עיקרון.
"והציונים?"
"היו תמיד טובים."
כמובן. זה תמיד מספרים.
"יש לך חברה הכי טובה?"
"כן."
"לאורך זמן?"
"מכיתה ה"א. "
והיום דיברתי עם אחד על אינויאשה. אירוני להפליא.
"את רוצה להתגייס?"
"אני לא יודעת. כאילו, אני באמת לא יודעת. זו ה-שאלה. מצה"ל אי אפשר לפרוש ואני לא טובה עם מסגרות, אבל אני כן... כן רוצה לתרום למדינה ולהתגייס."
והפניה לפסיכיאטר צבא. חרא. מרד. שיט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעל מטומטמת.