נגד מטוסים.

אולי זה הריח שלך שסוף סוף התנקה ממני, אולי זו אני התבגרתי, אולי זה פשוט הזמן.

אבל אני התנזרתי מהשיר הזה ופתאום אני... פתאום שרתי אותו. וזה פשוט ניקה אותי. זה לא היית אתה. ואני אפילו לא באמת זוכרת את המילים.

זה לא שאני בן אדם טוב יותר, מותק, מעולם לא גרמת לי לרצות להיות בן אדם טוב יותר. אני עדיין אני. ואני מבינה ורואה את כל הטעויות שלי.

אני דטרמיניסטית, מה שהיה צריך לקרות קרה, לא הייתה שום דרך אחרת בה המצב יכל להיות. גם משפטיםש אמרתי תמיד נאמרו באותה הדרך, רגשות שאמרתי.

ופתאום אני רואה שאתה היית ההתחלה וגם היית היוצא מן הכלל, כמו שאמרתי למיכאל:

אני לא נמשכת לאלו שמנסים להרוס אותי, רק לאלו שמנסים להציל אותי.

וכל העניין הזה התחיל בגלל שלרגע אחד קטן היה לך אכפת, כשלאף אחד אחר לא היה- וזה נותר אצלי כקיבעון.

אני יודעת, מנקודת מבט אובייקטיבית אני האיש הרע. אתה לא אשם בסיפור הזה, אבל אתה בהחלט הרסת אותי, קצת כל פעם מחדש. כל פעם שהיית עוזב ואז מתחרט וחוזר- זה הרס אותי. זה היה כל הרוע בך.

ואז מצאתי אחד אחר שהוא אתה והוא לא אתה, וזה עשה לי נורא טוב במשך זמן מסוים ונורא רע במשך זמן אחר ואתה נמוגת לרקע, והוא נהיה התחליף.

וגם הוא עזב וחזר, אבל עכשיו, כשהוא כאן- אני רואה איך כן התחשלתי.

אני שולטת בעצמי.

אוף, הפוסט הזה מטופש. וזה פוסט של מחשבות לילה. לא הייתי צריכה לכתוב אותו.

ובשביל י"ב, או כל מי שמכיר אותי הרבה יותר מדי זמן, אני לא חוזרת אליו, וגם לא ממש לשיר הזה, אבל הנה עוד תקופה עברה.

No you'll never be alone when darkness comes i'll light the night with stars

Hear my whispers in the dark.