נגד מטוסים.

אתם מבינים, ככל שמספר הקוראים פה עולה אני מפחדת יותר לכתוב כאן. כן, החרדה החברתית שפיתחתי לאחרונה (וזה באמת רק מהשנה האחרונה, נשבעת) גדלה לפרופורציות מגוחכות.

וכל דבר וכל התבכיינות שאני רושמת כאן נשמעת לי מגעילה. קחי את עצמך בידיים, יש לך את היכולות.

אבל את לא רוצה, מותק. את לא רוצה להתאושש וטוב לך להיות ככה. את פחדנית, והמצב יתדרדר.

עוד לא הגעתי לשפל המדרגה, בעיקר כי אני לא חושבת שיש מקום כזה. החיים תמיד יביאו לך עוד הפתעה ויגידו לך תתמודד איתה, תמיד יכול להיות גרועה יותר. אז הנה: אני לא ממש מתמודדת עם זה די טוב.

אני מכירה בעובדה שהכל זה אשמתי. הכל. הכל. 

ושכל הדברים קרו כך מאז ומעולם, כי אני דטרמיניסטית.

אז כן, אני מאשימה רק את עצמי, אני הבאתי את זה על עצמי, ואני מטומטמת.

לא, אין לי שום כוונה לצאת מהמקום הזה.

ואני הולכת להשמין, לשנוא את עצמי די הרבה, לקבל פרצי השראה ולאבד אותם באותה מהירות, להיות תלותית לגבי אנשים שלא יעשו כלום ולהתנהג מגעיל לאנשים שיכולים לעשות משהו, וכמובן- לא לספר להם כלום. להתלונן על כל העולם, כמובן, איך אפשר בלי זה ולכתוב בבלוג על כמה שאני אומללה, כי בגלל זה פתחתי אותו. 

לפעמים החיים של הבל"חיות לא נראים לי כל כך נוראים.

שלוש שאלות:

1. איך את נראית בפני אחרים.

2. איך את נראית בפני עצמך.

3. איך את רוצה שיראו אותך.

זה מה שמרכיב אותך. תתמודדי עם זה. אני לא יכולה. את הבאת את זה על עצמך. אני יודעת.

קבלי את ההשלכות של המעשים שלכם. תזכרו שאף אחד לא יהיה שם בשבילכם מלבד רגשי הנחיתות האלו. הם יקבלו אותך למרות כל מה שעשית ויעטפו אותך באומללות מנחמת. זה כל כך נחמד לרחם על עצמך.

ממש בא לי עכשיו תרשימים כמו של פפילון.

במקום זה, חידון אמריקאי:

נכון לכרגע האם אני:

א. פראנואידית.

ב. דיכאונית.

ג. בעלת חרדת חברתית.

ד. סתם נעל מטומטמת.

* פרסים יחולקו לזוכים מטעם אל"ע(האגודה למען עצמנו.)

שימו לב לשדים, אך זכרו שסמאל הוא מלאך.