נגד מטוסים.

היא חלצה את הנעליים ברגע שהגיע למפתן הבית. כללי ההתנהגות הכריחו אותה לכסות את רגליה - ואלו לא היו מסוג הכללים שהיא העזה לעבור עליהם - והיא צייתה. נעליי עור רכות עם סוליית גומי גמישה, שאמנם היו נוחות, גררו מחמאות וצייתו לכללי ההתנהגות, אבל מנעו ממנה את אחת ההנאות הגדולות שלה;

ללכת יחפה.

אין דבר שהיא אהבה יותר מלהרגיש את העולם תחת רגליה בעצבים הרגישים כל כך שבכף רגלה. חול רך ומגרד, שיש קר ומסותת, צמר גבשושי ויבש.

שארית החום במדרכות ספוגות השמש, דשא קצוץ מלא תלי נמלים, חספוס דוקר של חצץ על נקודת רתיחה.

כף הרגל שמשחירה מאבק הדרכים, מיובלת וגסה, לומדת את העולם בחושיה.

קוץ שנתקע, עור של אהוב, גחל מדמדם.

הרגליים עשו את מסלולן המוכר בבית, מדרגת עץ ועוד אחת, רצפה קפואה של חורף,  שטיח רך ופלסטי. צעד אחר צעד, היא חזרה לעולם הבטוח.

מדוע אנשים מעדיפים את עיניהם על פני רגליהם, היא לעולם לא תבין.

היא מעולם לא ידעה איך לראות;

וזה

  מעולם

    לא

      הפריע

        לה.