נגד מטוסים.

אני יכולה למנות רשימה של גורמים אחרים- מתי כל אחד מהם וויתר עלי. מתי הבית ספר וויתר עלי, מתי הרווחה, מתי ככה וככה.

אבל מתי ההורים וויתרו עלי ?

זה בוודאי קרה לא מזמן.

ככל שאני קוראת יותר... אני לא יכולה להאשים אותם, ובכל זאת אני מאשימה. אני יודעת שאני הייתי מוותרת עלי ממזמן. ואולי באמת וויתרתי.

איזה מהדפקטים שבי שבר אותם ?

בואו נעצור לרגע.

תחשבו אחורה. ממש אחורה.

יש לכם ילדה אחת בת 4 בבית, ועכשיו אתם מביאים עוד ילדה לעולם. ושעות לידה קשות ומאמצים וכאב והילדה נולדת לא נושמת. הרופאים לא נותנים לכם רגע איתה והיא כבר באינקובטור. שלושה ימים רק כדי שהיא תחיה. הם לא רואים נזק מוחי- לא, הכל בסדר.

היא גדלה, והיא בקושי זוחלת וכבר על הרגליים. זה לא רע, נכון ? היא ישר קמה. חכמה הילדה. לדבר לוקח לה טיפה יותר מאוחר.

הילדה בגן חובה ויש לה בעיות חברתיות. אולי פסיכולוגית תפתור את זה, אז הילדה בת 5 והיא מכירה את הפסיכולגית הראשונה שלה, מטפלת באומנות עם ארגז חול וצדפות. 

הילדה בכיתה א' ואתם לוקחים אותה לאבחון הראשון שלה, כי הבעיות החברתיות רק מחמירות וגם הלימודים נראים לא יציבים ולמה אין לה אפילו לא חברה אחת?

ADHD, בדור שלכם סתם קראו לזה מופרעת.אבל זה בסדר, נתמודד. עם הפרעות קשת וריכוז אפשר להתמודד. ובכיתה ב' היא כבר קבוע על ריטלין, בערך בזמן הזה אתם מבחינים שזה לא רק זה- הבעיות החברתיות שלה הרבה יותר עמוקות מזה ועוד סבב אבחונים ארוך שלוקח בערך שנה.

מבית חולים לבית חולים, מאבחון לאבחון. היא גם ככה בטיפול על הADHD, אבל עכשיו זה עוד טיפול ומבחני IQ וגם איזו סריקה מוחית אחת ולרוץ לירושלים למומחה הזה רק כדי שבסופו של דבר יגידו לכם שהילדה גם דיסגרפית, אבל זה החלק השולי, אתם לומדים על הנזקים שנוצרו בכמה דקות האלו שהיא לא נשמה כי הילדה שלכם אוטיסטית ואתם אפילו לא חשדתם. 

אז הם ממליצים על סדרת טיפולים- טיפול בתנועה פעם בשבוע ופסיכולוג ותדאגו שהיא דתבר עם היועצת בבית ספר ואולי גם תשלחו אותה לרכיבה טיפולית, זה יעזור.

וזה לא עוזר, הבת הגדולה שלכם מסתדרת טוב והקטנה עדיין פיצית אבל את רוב הזמן אתם מקדישים לבקרת נזקים לאמצעית. כי היא לא מפסיקה לריב בבית הספר והיא כבר הושעתה ומישהו זרק עליה מספריים אז היא זרקה עליו כיסא, והילדה פייטרית ואין לה חברים והיא כל כך לבד וכל מה שהיא עושה לקרוא.

בכיתה ד' זה משתפר קצת ואז זה מתדרדר בחזרה. בה' היא מתחננת לעבור בית ספר.  בו' אתם מבינים שזה לא מספיק ולעוד סדרת אבחונים ומטפלת חדשה וגם פסיכיאטר שרושם לכם תרופה שתעזור.

אז כל לילה לפני השינה אתם מכריחים אותה לבלוע כדורים -זה לא שזה קשה לה לבלוע, היא עושה את זה מכיתה ב', זה שהיא לא רוצה. היא לא ממש מבינה- ומחליטים למצוא לה בית ספר חדש לחטיבת ביניים, משהו פרטי וקטן.

אז אתם משלמים עשרת אלפים שקלים לשנה וזה נראה בסדר. יש לה טיפה חברים וזה קצת שיפור, היא גם מבלה הרבה באינטרנט והיא כבר לא מרביצה לאנשים, ואם היא לא מרביצה ונלחמת אפשר להפסיק עם הכדורים. אתם אפילו לא שמים לב שהיא ניסתה להתאבד.

זה רכבת הרים, הבית ספר שוב לא מתאים והיא עושה לכם את המוות כדי לעבור. זה עולה ויורד וטוב, פחות חובות. אז אתם שמים אותה בבית ספר רגיל והיא מתחילה לגדל עמוד שדרה ולסרב ללכת לראות את הפסיכולוגית שלה. גם שמתם לב שהיא התחילה לצאת עם בנים - הקלה מצד אחד, אבל מצד שני, היא לא ממש מבינה, מה אם ינצלו אותה? אז אתם מנהלים איתה שיחה- אתם לא יודעים שזה כבר קרה.

בכיתה ט' בית ספר חדש והכל נראה מבריק ונהדר, כאילו הדברים מסתדרים. אתם אפילו מחבבים את החבר שלה וכל כך מאושרים שהיא הכירה לכם אותו. 

בי' המעטה המאושר שבניתם לעצמכם מתפרק. היא מבריזה הרבה מבית ספר. זה נראה כאילו יש לה חברים, אבל משהו לא בסדר. היא משתמשת בכל תחבולה כדי לא ללכת. יום אחד היא לא קמה. ואז עוד יום. ועוד יום. מנסים לדובב אותה והיא לא אומרת כלום. עוד יום ועוד יום והנה הבית ספר מתערב ואז הרווחה והילדה נשאר עיקשת. אחרי חודשיים גם הבית ספר וגם הרווחה מוותרים ואז שיחת טלפון מהמשטרה מודיעה לכם שמישהו מסר להםש הילדה שלכם תכננה להתאבד, אתם עושים את הדבר שנראה לכם הגיוני ומנסים לדבר איתה והיא נכנסת למגננה.

אתם מערימים עליה ולוקחים אותה לבית חולים פסיכיאטרי לאבחון - הפסיכיאטר מרגיע אתכם ואומר שזה כלום. רק מצבי רוח של התבגרות. תמצוא לה טיפול חדש. אבל אתם לא מפסיקים לדאוג. בחודשים הקרובים אתם מסרבים להשאיר אותה לבד בבית אפילו לשעה. אחר כך אתם נרגעים.

יהיה בסדר. היא תהיה בסדר. 

'חונך' הם קוראים לו הפעם, הוא בא פעם בשבוע והיא בהתחלה בכלל סמרבת לדבר איתו. ולפעמים זה נראה כאילו זה מתקדם ורוב הזמן זה לא. בצד השני- היא רבה איתכם כל הזמן. אתם מבחינים שמשהו לא בסדר ולא שמים על זה את האצבע. אתם מתחילים להתייאש.

בכיתה י"א היא חוזרת לבית ספר חדש, ושוב עשרת אלפים שקלים לשנה, ונראה כאילו הכל יהיה בסדר. אבל גם שם- לא היה שבוע שהיא הגיע כל השבוע ברצף. הבית ספר מדבר איתכם על הקשיים שלה בלימודים ועל זה שזה לא יכול להימשך. היא לא הגיעה לבגרות שלה, אבל אתם יודעים את זה כי ראיתםא ותה מסרבת להיכנס לרכב ובוכה שהיא לא תצליח. כשהבית ספר מקיים איתה שיחה היא מנסה במשך שבועיים ואז מסרבת להמשיך להגיע. היא התייאשה וזה עשרת אלפים שקלים שהלכו לפח.

כאן זה כבר מרתיח. המריבות הופכות תכופות יותר ויותר. צעקות, סטירה אחת או שתיים, חבורות כחולות וירוקת וצהובת וכמה סימנים שישארו לה בגב. מה עוד אפשר לעשות ?

אחרי בערך שנה וחצי מאז שהוא התחיל החונך גם כן מתייאש. היא לא רוצה עזרה. ואולי כאן זה נשבר ואתם מוותרים. כבר ממזמן הגעתם להחלטה שזה לא יכול להימשך. אז אתם פועלים בטקטיקה הקשה- את לא מקבלת כלום מעתה והלאה.ש קל לא תקבלי מאיתנו, אלפי שקלים שהלכו לפח בגלל הילדה הקטנה שלכם שנולדה לא נושמת. ושוב סיכוי להחזר כלשהו של הסכומים העצומים האלו- לא בגאווה ולא בטיפול מסור ולא באהבה ולא בכלום. היא בור ללא תחתית. פרזיטית. עלוקה. בקרוב היא תפסיק להיות נטל על פי חוק ונתן לה להסתדר בעצמה.

אולי גידלנו אותה להיות מפונקת מדי. אולי זו אשמתנו. אולי אם נזרוק אותה לרחוב היא תלמד להסתדר לבד.

כי כל האבחונים האלו זה רק בולשיט, זה לא אומר כלום. אם היא הייתה רוצה עזרה- וניסנו, כמה כבר אפשר לנסות? - היא הייתה מקבלת אותה. היא צריכה ללמוד להסתדר לבד. 

היא רק בת 16.

מתיי וויתרתם עליי ? הלוואי שהייתי יודעת. 

שמתבוססת בעצמה ומתפללת לאלוהים תפילות לא ראויות. (בבקשה. בבקשה. הרוג אותי. גרום לי לחלות נואשות. עשה שתפגע בי מכונית. קח הכל. בבקשה. אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה כלום. )