נגד מטוסים.

רק להושיט יש ולקרוע אותם, להפיר את התסבוכת, לקרוע את האשליות.

נראה לכם שאני רוצה ללכת לשם ? באמת נראה לכם אפילו לרגע אחד שזה מעניין אותי הדבר הדפוק מצה"ל?

אין לי אופציות אחרות.

לא באמת.

זה או זה או להיזרק. ואני יודעת את זה. אני לא טיפשה. עכשיו תנסו להבין את הלחץ שאני מרגישה.

א. את יודעת שאת לא מסוגלת לעמוד במסגרות מחייבות-לא-מחייבות.

ב. את יודעת שהם רצו להעיף אותך מהבית עד שהתקבלת למסגרת המזדיינת הזו.

ג. את לא רוצה להיות שם. ממש לא. אפילו לא קרוב.

ד. אם את לא תהי שם, את תהיה ברחוב.

ה. אם את תיכשלי, את תהי ברחוב.

אני צל. צל של צל. צל של צל של עצמי.

כל כך דהויה ושחורה ומפוחמת וסחופה ושקופה שאי אפשר בכלל לזהות את המקור. אם אני צל, מי אני האמיתית ?

כאילו שאם תשקרי לעצמך מספיק זה יהפוך למציאות.

את ילדה קטנה ומפוחדת שלא מצליחה למצוא אקדח כדי לסיים את כל הפחדים שלה.

אני יכולה להבטיח לכם דבר אחד, אני לא יודעת מה יגידו בלוויה שלי, אבל אף אחד לא יוכל לומר בלב שלם שהוא היה מופתע.

שמחר נכנסת לאחד הסיוטים הכי גדולים שלה.