נגד מטוסים.

אמא. את צעוקת ודורשת ממני שאתבייש, שארגיש חרטה, שאתנצל.

אבל אם, את לא מצליחה להבין. 

את לא יכולה לדרוש חרטה, לא יכולה לצעוק עליי עד שאתבייש. 

אני כפויית טובה, זה נכון. אני בהמה, אני זונה, אני חרא של בת. 

אבל אני לא מתחרטת. אני לא מתביישת. אני עוברת על הדברה הראשונה- אין לי טיפת כבוד כלפייך.

כבוד צריך להרוויח.

גם בושה.

ביישתי אותך? את חשה את זה. לא אני. את מצפה שאצטער על כך? שיכאב לי כי הכאבתי לך?

זה לא פועל ככה. לא אם תדרשי את זה בצעקות, לא אם תדרשי את זה במכות, לא אם תדרשי את זה בדם. את יכולה להכאיב לי, אבל זה לעולם לא יהיה על כך שהכאבתי לך.

את לא תלמדי אותי לחוש כאב כשאת חשה בו.

את צריכה להבין שזה משהו מבפנים, שצריך להיות לי אכפת ממך כדי שאני אתבייש.

ואיך יהיה לי אכפת אם כמות הפעמים שהשארת עלי סימנים היא בלתי נספרת ? שאני לא יכולה למנות את השמות בהן כינית אותי ? כשאני זוכרת את כל הפעמים. כל פאקינג פעם. חשבת שאני אשכח כשגררתם אותי במדרגות מהרגליים? חשבת שאני אשכח את זה?

אני לא ילדה מוכה. אני לא ילדה. וחוץ מזה, ילדים מוכים מכים אותם ללא סיבה. תמיד נתתי לכם סיבה טובה להוציא את הזעם, לא, אמא?

ואז את באה, מתנצלת ואומרת שלא משנה מה את תאהבי אותי. ואתם נעלבים כשאני אומרת שאני לא אוהבת אתכם ולעולם לא אוכל לאהוב.

זה לא מרד נעורים. זה לא סחרחרת הורמונלית.

למרות שאני יודעת שהכל באשמתי, שכל מה שבא עלי הגיע לי, ואפילו יותר.

אני לא סולחת. אני לא שוכחת. אני לא מתביישת. אני לא אוהבת. אני לא כלום בשבילכם, רק דיירת.

דבר מלבד דיירת. או כפי היא אומרת, עלוקה, פרזיטית, נטל.