אני יושבת מול המסך ומקלידה על המקלדת הישנה הזו, שיוטיוב הסביר לי איך לתקן אחרי שכמה חלקים זזו, באתר בו כולם ריקניים ומרוקנים ועייפים ובוכים ומתעלסים כאילו אין מחר. מעמידים פנים שיש משהו בתוכנו ושאנחנו לא קליפות שמביטות בחיים של אחרים כדי למלא את החסר. קוראים, נושמים, צופים.
תמיד חשבתי שאם הייתי דמות בסרט אקשן, הייתי הכלבה חסרת הלב שלא חוזרת בשביל אף אחד, שלא מהססת להשאיר אנשים מאחור. קוראים לזה הישרדות, אנוכיות, הקרבה למען טובת הכלל. אבל למען האמת, קצת קשה לי לחשוב על מישהו שהייתי מקריבה את החיים שלי בשבילו. או בכללי, מישהו שאני מרגישה אליו משהו חם מספיק כדי לשרוף אותי. לא מישהו אמיתי, בכל אופן. לא מאז שההורמונים שלי התאזנו. או שאולי הם לא.
יש כמה שאני אוהבת, באופן אמיתי וכן.
יש אחת שהיא כמו דם מדמי, ויש אחד שיותר נכון להגיד שחלקנו בעבר רוק וכמה אמיתות, ויש אחד שאני אוהבת כשהוא קרוב, ואחד שאני אוהבת בעדינות ושלווה, ויש אחת שהיא בשבילי יום טוב ויש אחד שהוא האח שאין לי, ויש אחד שנאמן לי כמו שאיש לא היה ואחת שאני אוהבת כרגע עד מאוד.
ואני אוהבת את כולם אבל אני לא מרגישה דבר.
אני צופה בסדרות ומרגישה את מה שאני רוצה דרך אנשים שמעולם לא פגשתי כמותם, תקראו לזה הבדלי תרבות.
בסופו של דבר אני לבד עם המחשבות שלי והקול שלי והשירים שלי והיכולות שאין לי.
והקטע הכי גרוע זה שאני כל כך מפחדת שזה בגלל אותו האבחון ששלח אותי הרחק מצה"ל ומיד לאחר מכן עמוק לתוכו.
לא הייתי צריכה לדעת. אני לא יכולה להפסיק להגדיר את עצמי ככזו.
כאב פיזי מעולם לא עשה את הטריק, תאמינו לי שניסית ואני לא מצליחה להתנקות מהחטאים שלי. ניסיתי את כל החטאים שלכם, אלוהים יודע שניסיתי הכל. את כל ההרגלים הקטנים והמגונים שלכם, את כל השריטות וההקאות והבליעת כדורים והמיניות המוגזמת והאלכהול והבולמוסים והתפילות וניסיון לחזרה בתשובה ואף לא אחד מהם גרם לי להרגיש. ניסיתי את כולם. הטריקים שלכם לא אמורים לעבוד?
מה לא בסדר איתי?
הא. נכון. יש לי אבחון שיודע בדיוק מה לא בסדר איתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעל מטומטמת.