נגד מטוסים.

השנה הזו הייתה משמעותית בשבילי. אני לומדת להתנתק מהקבוצות תמיכה האינטרנטיות שלי ולעבור לחיות קצת יותר, להיות פעילה יותר, לוותר על כס הכבוד שלי. אני עדיין קנאית וסלית'רינית וכאלו, אבל למדתי קצת להרפות. אני מבינה שגם אנשים אחרים משיגים עמדות כוח, אבל בדרכים שונות. ק"ב השיג את שלו רק מעצם היותו מקסים וחביב לכולם, ואני שוב נתקעת בלפלס את דרכי מהתחתית, וזה בסדר, כי התגעגעתי למאמץ.

אני מרגישה שלמה יותר. אני מרגישה בוגרת קצת יותר. אני מרגישה שיש לי קצת משמעות. יש לי את ש"פ ויש לי את י"ב ויש לי גם את ג'. ואני קמה כל בוקר בשעות מוקדמות הרבה יותר מבית ספר ועושה את העבודה שלי וחוזרת הביתה ויושבת במחשב וכותבת טקסטים ומתאמנת על דברים ועושה משהו עם עצמי. 

אני פשוט מרגישה קיימת יותר. וזה טוב. ואני לא זקוקה לזה כמו שהייתי זקוקה לזה פעם.

מדהים איך דיכאון משאיר צלקת כל כך עמוקה במקום נסתר, אבל זה יותר מדהים איך שהוא הגליד לצלקת. וזה לקח זמן. ואני צריכה להודות יותר לכל האנשים שהיו שם.