נגד מטוסים.

היה לי פוסט חורף מוכן על 12 שעות בשלג, על חוויות, בריחה, מערכות יחסים בין אישיות ותסכול. היה לי אותו כתוב ויפה בברנארד, ואני ממשיכה למצוא את עצמי ללא שום חשק להעלות אותו. אז קחו את זה כעוד דבר בחיים שאעני לא משלימה- פוסט בריחה מהבית בשני חלקים.

חוץ מזה, זה גם לא עד כדי כך נדיר שאני אורזת ועוזבת.

ארזתי ועזבתי כבר פעם אחת, פעם שניה רציתי, ארזתי, הלכתי- ולא היה לי לאן ללכת ואז היה את מ'. והוא בא וישב איתי עד השעות הקטנות. ומשם אנחנו התחלנו. כשאני לא בוכה ומבקשת ממנו לראות את השריטות ואת החבלות שהיו לי על הגוף והוא לא באמת מאמין.

הייתה לי שיחה בשלוש שעות באסמסים, בדרך חזרה מירושלים באוטובוס.

ואז הייתה לי שיחה עם ידיד- אנחנו לא רואים את עצמנו כקורבנות.

וזה לא משנה שאני ילדה מוכה והוא ילד מוזנח, אנחנו מודעים למצב ואנחנו מודעים שאין שום דבר שנעשה שיכול לשנות אותו. אנחנו עוזבים וחוזרים ושורדים מיום ליום ואנחנו משלימים עם המצב. ההורים שלנו לא היו הורים טובים, אבל המצב יכל להיות גרוע יותר.

אנחנו לא רואים את עצמנו כקורבנות כי אנחנו מודעים לעובדה שאנחנו כאלו, אנחנו לא מאמינים במערכת ולא מאמינים בעצמנו.

ואנחנו יודעם שהמצב לא עד כדי כך גרוע.

ולמרות שאני משננת את המשפט שזו לא אשמתי. שלא משנה מה אני עושה הם לא אמורים לגרור אותי במורד המדרגות מהרגליים. אני מריגהש כאילו שזו כן. אני יודעת הייתי בת רעה. בכל מובן שהוא.

אני ילדה רעה, לעומת כל החברים והחברות שלי. אני לא משתתפת אפילו ברבע ממה שצריך לעשות, אין לי סימפתיה ולא אמפתיה ולא רצון לעזור. הרחמים שלי נגמרים מאוד מהר. אני אנוכית. ואני... אני ילדה רעה.

וכשאמא קוראת לי בהמה, עלוקה ופרזיטית, אני יודעת שזה נכון.

אנחנו שלוש בנות, הגדולה הילדה הטובה, אני הרעה והקטנה באמצע. ואיך שזה משפיע עליהן... טוב. זה שונה.

הגדולה מנסה להתעלות על החינוך אבל לא ממש בהצלחה, וגם ממנה כבר היו לי חריצים, למרות שהיא רק המשקיפה. 

הקטנה סבלה גם היא, אבל רק טיפה, ואני מתביישת להגיד שלא תמיד יצאתי להגנתה.

ו...

אני לא קורבן. אני לא חושבת שאני קורבן. אבל אני כזו. 

שלא מבינה מה היא ניסתה לעשות ולא מצליחה להסדיר את המחשבות שלה, ושוב בבית.