נגד מטוסים.

במשך הרבה מאוד שנים חלמתי על כנפיים, על תעופה. אתם יודעים איך זה, מילים של חופש, של שחרור. הייתי הולכת בדרך הארוכה הביתה, שבורה ושקטה ורצה וחושבת שאם אני אאמין מספיק בפעם הבאה שאני אקפוץ אני אשאר באוויר. והייתי כמעט מדלגת. ועוצמת עיניים. ומאמינה ומתפללת וכל כך רציתי את זה.

אני לא יודעת מתי זה עבר. מתי הדמויות שלי לא סימלו יותר חופש, מתי הפסקתי ללכת בדרך הארוכה הביתה ולדמיין שאני יכולה לעוף.

עכשיו אני חולמת על כוח. החלומות שלי נהים אלימים יותר ויותר. להצית דברים ולראות את האש מתפשטת. זה יותר ריאליסטי. זה יותר אני.

אני חולמת על נקמות קטנות וכואבות.

אני לא יודעת מתי הפסקתי להאמין והתחלתי לרצות להכאיב.

זה קצת מפריע לי, שאני לא יודעת לשים את האצבע על נקודה בציר ולהגיד 'כאן איבדתי תקווה'. 

שעשתה שחנ"פ.