זה היום הראשון השבוע שאני חוזרת הביתה לפני חצות וזה אומר שאי יותר מדי בבית. כשאני חוזרת מוקדם החור הזה מתחיל לכאוב ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לסתום אותו. אני חייבת חברה מתמדת של אנשים שאני אוהבת כי הם ממלאים אותי באור, כל כך הרבה אור שהנקודה השחורה לא מסוגלת לשאוב את כולו בבת אחת.
תחושת הזמן שלי התעוותה. אני מרגישה כאילו משהו השתבש בצורה נוראית ואני לא יכולה לשים על זה אצבע. אני חושבת שזה קשור למ'. כי לא באמת התגברתי עליו, אני לא באמת מתגברת על אנשים שהצילו אותי.
הם אפנדציט, התפוצץ או לקה בדלקת או הייתה בעיה ונאלצתי להוציא אותו בניתוח. הם לא חסרים לי- רק כשאני מסתכלת על הצלקת שהם השאירו.
ביום ראשון הלכתי על הדרך הקלה וקיבלתי חיזוק לאגו וגם קצת מבוכה, לא ידעתי שיכולתי לגרום למישהו להרגיש ככה או שאני יכולה להיות כל כך עצמאית וכל כך נואשת- איך שהיוצרות התהפכו.
אני לא זוכרת הרבה מיום שני. שלישי רציתי למות ולספור כוכבים.
רביעי הבכתי אדם יקר שבכל פעם שהוא מסתכל עליי אני מרגישה ערטילאית- יש לו חיוך שמנסה להבין אם אני בכלל אמיתית.
היום היה שקט והתחיל לגווע. איחלתי מזלטוב לד"ר ואמרתי לו שמגיע לו, שס"כ הוא בחור טוב מלבד קטע הפרידה-בוואטסאפ והוא עשה את הקטע שכל הזכרים שמכירים אותי עושים שזה להגיד "היית חייבת להעלות את זה?"
קול אגבי הוא הסימן הבטוח לזהות אדם שבור. רציתי לכתוב לקליציפר אבל לא מצאתי מה. אני עוברת משבר אמונה. אני עוברת משבר. אין לי מספיק חוסר אוויר לנשום, אני חיה על הלחץ, אל תתנו לי לחשוב כי הוואקום ישאב אותי.
אתה לא מזהה את נקודת השפל רק כשהיא הרבה מאחורייך. שכבתי שנתיים בחושך ומ' בא ובלי ששמתי לב הוא היה כל כך זוהר שהוא גרם לי לזהור בעצמי והסתנוורתי מעצמי וכבר יכלתי לעמוד לבד ולהאיר על אחרים.
אני דוגמה יפה או אולי קצת פחות יפה וכל בחורה צריכה ללמוד מהטעויות שלי אבל הן לא.
אני כל כך לוהטת שאני נמסה לשלולית של סקס-אפיל שאני דוחה כי הוא רק רוצה למשש אותי על הקיר הלבן מול בריכת דגי הקוי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעל מטומטמת.