נגד מטוסים.

זה היה נפוץ מדי, שכיח במידה זולה-

חיזוק אגו בסיסי שנועד לפצות על ימים מתישים ולילות ארוכים.

הגשם הכה בגג כשננה עשתה את הצעד הראשון, הקיר היה לבן והרעש היה מחריש והדלת הייתה פתוחה רק מעט והיה קר וזה היה טוב, הוא ירד עם פיו למטה רק בשביל שרעש אקראי יקפיץ אותם חזרה למעלה. השמלה הלבנה לא נהייתה שקופה. 

ואז ננה מצאה אותה עם גומיה גדולה ועבה ותלתלים חומים קצרים והן היו קצרות ורכות כמו שרק נשים נותנות, כמו לנשק מים חלקים באגם באמצע אוגוסט- רוטט וחלק ונעים.

והוא מצא את ננה על החוף והיא בכלל לא רצתה- זה היה משהו בלתי נמנע עם החול והשמש השקרנית ועור באור ומוזיקה מרמקול קטן שספג אבק כמעצור והייתה נקודה חלשה אחת.

ואותה ננה לקחה ברגע של כאב, ברגע בו היא הייתה חשופה וכואבת והיא הייתה זקוקה למישהי שתגיד לה שאוהבים אותה למרות הכל- שהיא באה מידידות ולא מהרצון להכניס לשם משהו יותר.

ואיתו זה היה מהיר כל כך בפעם הראשונה ומתמשך ומביך ואפילו מצחיק ונהדר בפעם שלאחריה בה השליטה עברה מיד ליד עד שלא היה ברור איך מסיימים מלבד לרוץ בשיא המהירות ולסגור את הדלת ולקוות שהוא לא יספיק לעבור- הוא הספיק.

ננה תמיד לקחה את הדרכים הקלות, כי הדרכים האחרות לא גרמו לה לתעב את עצמה באותה המידה.

מוקדש לקליציפר, כי אני חוזרת אליה שוב ושוב לאחרונה.