נגד מטוסים.

פתאום אני שומעת אביתר בנאי ומתחילה להתנשם בכבדות.

פתאום אני מרגישה את העול. עוד שיר והדמעות פורצות ללא שליטה. 

פתאום אני מתנשמת ובוכה בכבדות ומנסה לנקות ולשטוף ממני את הנשמה המלוכלכת שלי. 

פתאום אני מתפללת, מדליקה נרות שבת ומנסה שהתפילה תכיל את התחינה שלי לאלוהים- תן לי סיבה להרגיש ככה. בבקשה, שזו לא תהיה הצל שלי באה לסבב נוסף.

פתאום אני רוצה גבר לצידי או על קו הטלפון, לספר לו את ההרגשה ושהוא יאזין ויגיד מילים יפות ואני אתאהב בו נואשות. 

פתאום אני מסתובבת בין הקלה מבורכת לבין מועקה מועכת והדמעות מפסיקות כמו שהן באו ואני כבר לא בטוחה מה אני מרגישה.

פתאום אני כותבת בבלוג, כאילו שכבר שכחתי שזה צורך קיומי, כתיבה. שירה מודרנית וקצבית אל מול מילים נוגות ורכות בתבנית.

פתאום אני מאבדת את המילים בא משום מקום וזה לא עובר, ואני לא מוצאת את המקום להכניס את המילים על מלחמה ומוות ממשי.

זה היה כל כך פתאום שהמילה כבר מאבדת את המשמעות שלה.