קיבלנו אלפיים ועוד קצת קולות. וזה אפילו לא מספיק. אני יכולה לדעת ששלושה מהקולות האלו הם של הוריי וסבתי, וזהו.
ואולי בבחירות הבאות. אולי אז ישראל תהיה מוכנה לדבר הבא.
כי יש לנו מה להציע, יש לנו משהו ענק להציע, יש לנו את העתיד ואנחנו מקדימים את זמננו.
כולם מתלוננים על אותו הדבר שאנחנו באנו לשנות.
ואז הולכים ומצביעים ללפיד, שהוא כל כך מלוקק שיש לי בחילה.
כל משפט שהוא אומר נראה לי כמו סלוגן, הוא כל כך ריק בעיניי, הולך עם הטרנד הנוכחי, משחק בבגרות בספרות והיסטוריה: להגיד את אותו הדבר שוב ושוב בשבע ניסוחים שונים.
ועצוב לי כל כך שאנשים לא רואים מעבר לשם, אז קוראים לנו הפיראטים, וזה מצחיק והכל. אבל זה לא אומר שלא לקחנו את עצנו ברצינות.
כן, הייתי לי תקווה. לא, לא האמנתי שנעבור את אחוז החסימה.
אנחנו עניין של מודעות.
במשך החודשיים האחרונים כמעט כל מה שעשיתי היה להסביר, לספר לאנשים, להפנות אותם לאתר, לסרטונים- לכל דבר. ביקשתי שתשקלו אותנו כאופציה חדשה.
וכרגיל, אנשים סותמים אוזניים.
אומרים לי "מה הטעם להצביע למפלגה שלא עוברת את החסימה ? זה קול מבוזבז."
ואני עונה להם "קול מבובז הוא אך ורק קול שאתם לא מאמינים בו." וגם "בגלל אנשים כמותכם מפלגות קטנות לא עוברות את אחוז החסימה."
ואני ודניאלי מתפקדים כמו שני צעירים נלהבים פוליטית : מדברים ודנים ומתווכחים עם כל העולם. הוא על עלה ירוק ואני על הפיראטים.
וכולם מסתכלים עלינו כמו היפסטרים שלא רוצים ללכת עם הזרם, במקום בתור שני צעירים שהולכים בעקבות האמונה שלהם.
לא, אין לי זכות הצבעה. אבל אלוהים כמה שאני אוהבת את המדינה ואני רוצה לשנות. אני רוצה להשפיע.
הפיראטים לא עברו, גם לא עלה ירוק. גם קולות החיילים לא ישפיעו. גם לא קולות הימאים.
אולי פעם הבאה... אולי אז תהיו מוכנים.
ואם לא, אולי אני ודניאלי נקים מפלגה משלנו, שתראה שכם אם אתם מתלוננים על הנוער של ימינו- אכפת לו.
ואז לא נעבור את אחוז החסימה אבל יהיה לנו את הסיפוק של הניסיון.
מצטערת, מר נתניהו. עם כוח גדול באה אחראיות גדולה, אבל אתה לא פיטר פרקר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעל מטומטמת.