נגד מטוסים.

אני שונאת גברים. אני שונאת שלא משנה כמה אני יותר מיומנת, אין לי דבר לעשות מול הייתרון הפיזי שלהם. שאני שבירה והם לא.

שכל גבר, העלוב והחמוש ביותר, יכול לרסק לי את כל העצמות.

שלמרות שאני יודעת להתגונן, אני לא מצליחה.

אני שונאת גברים. אני שונאת אותם. אני שונאת אותם. אני שונאת את זה.

המטרה מקדשת את האמצעים. זו דרך חיים.

אני כבר לא פיוטית ולא נוגה ולא סדוקה. אני זכוכית חסינת ירי. אני מפוכחת.

האשליות הרומנטיות מתפוגגות ובמקומם החלומות נעשים אלימים וצמאים יותר. רעבים יותר. חמים הרבה יותר.

העולם הוא אש ואני קוץ יבש ודוקר והאש מאכלת אותי. אני מפריזה בערכה של האנושות. תפלטו אותי מתוככם והפכו אותי למצורעת. מה הוא נגע בעור לעומת חוסר היכולת להיטהר?

אני יודעת כשאת משחקת, הקול שלך בכלל לא נשמע אותו הדבר, מותק.

אני תמיד אזהה אותך.

השמיכה היא בושה ואני מתכווצת תחתיה ומקווה לקפוא מקור. אני רוצה למות. גידלו אותי על אופטימיות והאין הוא אידיאל. באין אתה לא יכול לטעות, אתה קדוש.

שווי שוק. אתם לא באמת שווים יותר מזה. אין מה להוכיח לעולם. הספוטלייט קר ומלא שבבי עץ.

המילוי שהם יוצקים לתוכך כבד כמו בטון רטוב.

המון חזרות ואני משתפרת בריקוד והכל... משתפר.

וגם הוא סוף סוף נישק אותי ולמרות כמה סקפטים יש לי הרגשה טובה בנוגע לזה (אילו רק לא הייתי צריכה ליזום הכל, פפ.)

ואפילו מזה שקצת רע בבסיס הכל טוב. ישנתי הרבה ואני פשוט בעליה.